ליאורה בן יצחק
מלמעלה
הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַבֶּכִי
אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת בִּשְׁבִילָהּ
צָמְאָה, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּתוֹךְ צְרָכֶיהָ
אֵינָהּ יְכוֹלָה לָקוּם
אֵין אִישׁ
שֶׁיִּטְבֹּל אֶת פָּנֶיהָ בְּמַטְלִית
בֵּין הַנְּשִׁימוֹת
מִתְבּוֹנֶנֶת בָּרִיק
אֵינָהּ מַגִּיעָה לְכוֹס הַמַּיִם
מָחָר תָּבוֹא הַבַּת
שירה של ליאורה בן יצחק – העוסק בחוסר אונים אנושי – מאפיין רבים משיריה, שבהם בכמה שורות ובשפה ברורה מדוברת מתגלה סיפור מרובד מתחת למה שנראה פשוט לעין. למרות הדיווח היבש, השיר מקרין אמפתיה רבה, ויוצר כמעט הזדהות גופנית, לא רק נפשית, עם הדמות שבמרכז השיר. אף שלא ברור אם לפנינו תמונה מדומיינת, או שהדוברת צופה בפועל ממש במישהי – חולה או נכה או "תשושה", (ואולי נפגעה לפני רגע בתאונה שהתרחשה בספירה הביתית) ומכל מקום חסרת אונים. אבל יש בתיאור כדי להעביר גם תחושה שמדובר בדמות המצויה לבדה, למעשה, ובמרחב פרטי, ביתי, שכן היינו מצפים שבבית חולים רגיל או סיעודי יינתן סיוע שוטף למאושפזת חסר אונים, המתבוססת בתוך צרכיה, מידי אחות (אם כי כבר נתקלנו בהפקרת חולה לנפשה גם בבתי חולים או במוסדות סיעודיים, בייחוד מהסוג העלוב ודל התקציב, המצפים כי קרובי משפחה יעשו את עבודת הצוות).
ומאחר שהתחושה העוברת היא של התרחשות במרחב פרטי, שלא לעיני ציבור המצוי מעבר לקירות, הרי שדין הקורא כדין מציצן, דרך עיניה של הדוברת המציצה בנעשה ומדווחת לו. אמנם הצצתה זו היא לעבר מישהי אלמונית, אך ניתן לשער שהדוברת מסוגלת לדמיין את עצמה כמי שעלולה להיקלע לסיטואציה דומה, ואף מבקשת להאיר את עינינו שכך יכול לקרות לכל אחד מאתנו, ושלרחמיה, ולרחמינו, ראוי כל אדם. וודאי הדברים רלבנטיים לגבי החלשים בחברה, חולים וזקנים המצויים שעות רבות לבדם בביתם, בייחוד כאלה החשים שגורלם מופקד או מופקר בידי סביבה אדישה, או בידי קרובים המגיעים רק מדי פעם לביקור. בקלות אפשר לדמיין איך אדם עלול להגיע, יום אחד, אולי ברגע הכי לא צפוי, או בתהליך מתמשך של הזנחה ובדידות, למצב של חוסר אונים, להזדקק לחסדי אחרים שאינם נגישים כל העת, ולהמתין, אולי לשווא, שהעזרה תגיע "מחר".
ראוי גם לשים לב לדמות שעלולה לחמוק מעינינו: הרי השיר כלל אינו פותח באישה המוטלת מתבוססת בתוך צרכיה, אלא כביכול בדמות אדם שולית בסיפור, אולי בן זוג, או בן, הגר עמה, מישהו אשר אמנם שומע את הבכי, ולכאורה אמור לסייע לאישה, אך מתברר שאינו מתערב הנעשה. בפועל הוא בבחינת אותו "אֵין אִישׁ", נוכח-נפקד, שאינו רוצה או, סביר יותר, אינו מסוגל גם הוא, כנראה נפשית יותר מאשר פיסית, "לִהְיוֹת בִּשְׁבִילָהּ". ומכאן שלפנינו שיר העוסק בשתי דמויות חסרות אונים, הקפואות במקומן ומצפות לעזרה (במאמר מוסגר – חוסר אונים הדו צדדי מועבר בביטוי החוזר "אֵינוֹ יָכוֹל", "אֵינָהּ יְכוֹלָה", וכן "אינה מגיעה" המצביע על קוצר יד). לרגע אף אפשר לשער שעד אילם זה הוא המדווח בדיעבד, לדוברת/המספרת, לאחר שהאירוע "נגמר", ומנגד שורת הסיום נראית כמחשבתה של האישה הממתינה – בתקווה מהולה בחוסר אונים – לבת שתבוא להושיע. ובכל זאת, אין זה ידיעה – ש"מָחָר תָּבוֹא הַבַּת".מן הנמנע ששתי הדמויות חסרות האונים מביעות אותה תקווה או במקרה הטוב הידיעה ש"מחר תבוא הבת".