ספר חדש
ארוטיקה, זקנה ומוות מצוירים במשיחות מכחול מעודנות בשירתה של רינה סופר:
"הקיסרית הערומה"
בהוצאת "פרדס", סדרת "כתוב" בעריכת אמיר אור
רינה סופר נולדה בבירות שבלבנון בשנת 1926. לפנינו אם כן משוררת שהיא כיום בת 90, ומכאן שהיא, ככל שידיעתי משגת, המשוררת המבוגרת ביותר המוציאה ספר ביכורים. על פי המדווח בספר היא החלה בכתיבת שירה רק ב-2009, לאחר פטירת בעלה. ומכל מקום הקריאה בספרה ואמירות מפורשות בחלק מהטקסטים מצביעות על תקופת כתיבה בגיל מבוגר מאוד, והשירים בחלקם מביט מימינו לאחור, אל עברה האישי, לעתים בגעגועים ובנוסטלגיה, אל תקופת נעוריה ובחרותה/בגרותה, וחלקם מתאר את חייה המאוחרים לעת זקנה. באלה ובאלה מצוי יסוד משותף, של "סיכום" ומסקנות, של פיכחון בוגר ונטול פסימיות (וגם נטול אירוניה), המביט על חייה כמכלול שלם ורציף מנעורים עד זקנה, כפי שמציין הפסיכולוג אריק אריקסון: שלמות היא זו היכולת לראות את רצף החיים מתחילתו ועד סופו ולקבל פרספקטיבה מלאה על מעגל החיים. ומקנה לאדם יכולת של קבלה עצמית וראיית עצמו כחלק מהקולקטיב האנושי. ולראות את עצמו בסיפוק ובהשלמה, גם בזיקה לאכזבות ולכישלונות שעבר בימי חייו. שלמות זו היא גם היכולת לקבל ללא ייאוש את גזרת מותו כחלק מחייו. ואכן, המשוררת דנה גם במוות הצפוי ובייחוד באכזבות בגין אהבות שלא מומשו.
התבוננות זו לתוך עצמה נושאת בו זמנית ניחוח של נשיות שלא עבר זמנה, ואף של יסוד ארוטי עז, כמי שלא איבדה את טעמם וערכם. כך כבר בשיר הפותח סופר נעה בין עבר להווה, "מְהַבְהֶבֶת בֵּין הָיָה לְהֵנָּה", בין מי שהיתה – ואולי עוד משמרת משהו ממנו – לבין מי שהיא כעת", בין "אִשָּׁה-יַלְדָּה" לבין "שְׁעַת דִּמְדּוּמִים". האם היא שלמה עם טבעו של גזר הדין הגופני? או מטיחה את "שאלת השאלות" שלה ב"אֱלֹהֵי הַיְּלָדִים", המוצג כגנב שאינו ראוי לסליחה ("זוֹ אֲנִי שֶׁאֵינָהּ סוֹלַחַת לְךָ") המגיע בלילה לגזול ממנה את מה שהעניק לה בצעירותה, וכבר אין לה "לְהַצִּיעַ", כי "מָה נִשְׁאַר לִגְנֹב בְּיַלְדָּהּ" שנעוריה כבר נגנבו בידי אותו אלוהים?
ארוטיקה של נעורים בלבנון
בסדרת השירים הפותחת את הספר (בשער "טנגו געגועים") המשוררת חוזרת אל נעוריה בלבנון, אל חברה שבה חופש מיני כמעט שלא היה קיים. אך נעורים אלה – של המשוררת ובנות גילה ומעמדה, עבורן היא משמשת פה באמצעות ספר זה – לוו במתח מיני, בכמיהה לבשלות נשית ולמתן דרור לתשוקה, אם לא במעשה אזי לפחות בדיבור, שביטוייהם הגלויים לא היו לגיטימיים, וסביר אף שנערות כמותה נדרשו לדכאם. על כן לא ברור אם זיכרונותיה על גילויי אהבה ובייחוד תשוקה וכמיהה ארוטית משקפים מציאות, האם לפנינו חשיפה של מאוויים שיש להם אחיזה במעשים, האם אלה הם מחשבות שהנערה חשבה אז או שרק כעת היא משחררת אותן מתוך תת מודע. אבל התיאורים הם פשוטים וריאליסטיים. חלקם מבטאים רק שמץ רמז של מחשבות אלה. גילויים עדינים של נשיות הנראים לנו היום כסכות טריוויאלית. בשיר "שם" היא רתוקה ליופיו של נער, ואשתה מעשה נועז "נגעתי בו", כמי שעוברת על איסור נגיעה, והוא "לא אמר דבר". ובשיר אחר (אני רצה, עמ' 21) היא: "רָצָה אֵלֶיךָ… בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ הִתְנַפֵּץ לִבִּי", אך נראה שמדובר בחלום או שאיפה בלתי ממומשת שכן היא מבשרת ל"אהוב": "דַּע, חִכִּיתִי לְךָ לְרַגְלֵי כַּלָּנִיּוֹת" .
המותר והאסור בגיל הנעורים בא לידי ביטוי עקיף בשיר על ליזט (עמ 13) הנערה החולה במחלה סופנית המתוארת כמי שהמחלה מתירה לה ולאחרים לנהוג בחופשיות ואף מרמזת שהיא מעניקה את …"הַכֹּחוֹת שֶׁהִדְלִיקוּ אֶת מַבָּטֵךְ, הִבְלִיטוּ פִּטְמוֹתַיִךְ, הִשְׁחִיזוּ לְשׁוֹנֶךָ" ו"בַּחוּרִים, בַּחוּרוֹת, רוֹקְדִים פוֹקְס-טְרוֹט…מְחַכִּים לַמּוֹצָא שְׂפָתַיִךְ. אַתְּ שָׁרָה מְקַלֶּלֶת בְּכָל הַשָּׂפוֹת", וכך באמצעותה גם המשוררת, כנערה, יכולה לתאר את הגוף הנשי משתחרר, להביע הזדהות עם מיניותה של הגוססת וכמעט שניתן למצוא אותה מקנאה בה: "בֵּין כָּתְלֵי כְּלוּבֵךְ-גּוּפֵךְ יוֹדַעַת אַתְּ קִסְמֵךְ, קוֹרֶסֶת נִשְׁמָתִי".
כך גם בולט תיאור הגוף הפיסי-ארוטי דרך מבט באמה (המחוך, עמ' 14): "מָתְנֶיהָ מִתְעַגְּלִים שָׁדֶיהָ עוֹלִים וְיוֹרְדִים גּוּפָהּ מְפֻסָּל… גַּם אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת כָּמוֹהָ, יַלְדָּה אִשָּׁה בְּמָחוֹךְ".
השער השני – "מניפה" – עובר אל מה שמצטייר כתקופת בשלות נשית, בכלל זה של ימי נישואיה, תיאורי התנהגות מינית חופשית שלה, או של חברותיה, הנרמזת בתיאורי פרשות אהבים מחוץ לנישואין, בבגידות בבני זוג (כך בשיר הבגידה, עמ' 23, פעימה, עמ' 25, ובייחוד ב"מסכות", עמ' 28-29), ובכך להשתחרר ממסכות חברתיות הנכפות עליהן, להתיר את "חֲגוֹרַת הַצְּבִיעוּת" ולהשתחרר מ"שְׁקָרִים קְדוּמִים" (חזרתי, עמ' 27). וגם אם חופש זה מכבלי הצביעות והצניעות המזויפת אינו ממומש בפועל, לפחות הוא היה מצוי בזכות לחשוב ולדמיינם, בכמיהה לאהבה רומנטית שאולי לא היתה מצויה בנישואין, שייתכן כי היו מאורגנים בידי המשפחות. וכך היו גם מאהלר, שומאן וברהמס ל"מְאַהֲבֵינוּ הַפּוֹרְטִים שִׁגְעוֹנָם אֵלֵינוּ, הָאֲצִילוֹת, הַבּוֹגְדוֹת, הַמַּתְסִיסוֹת אַתְּ דָּמָם, מְנִיפָה בְּיָדֵינוּ" (עמ' 24).
זקנה ומוות
בשער השלישי, "עין הלבנה", שוב אין העיר בירות ולבנון משמשות זירת ההתרחשויות והמסגרת התרבותית חברתית של המשוררת. הקורא מדלג בבת אחת לגיל זקנה מופלגת מהשיר הפותח המספר על רות המעשנת, שהיא בת תשעים ושלוש, אך "מְעַשֶּׁנֶת כְּמוֹ בַּת עֶשְׂרִים", קרי מתריסה כנגד גילה, בהתנהגות "לא בריאה" ובכך משמרת רוח נעורים, וזאת על אף ש"חוותה" את מוראות השואה במלואם (ואולי דווקא משום כך). באמצעות רות זו הזקנה מהמשוררת פותחת סופר בהתרסתה שלה כנגד חוקי הטבע ומתכחשת לגילה, למרות ה"תנאים" והמציאות ה"אובייקטיבית". בשיר יין (עמ' 40) : "כּוֹאֵב לִי לִחְיוֹת בְּלִי אַהֲבָה. אַתְּ זְקֵנָה, אָמַר הַזְּמַן. אַתָּה מְשַׁקֵּר, עָנִיתִי".
אמנם הסדר היקומי והקיומי והגיון טבע העולם ידוע לה והוא קבוע מראש: הזמן מעביר כל אדם מנעוריו אל זקנתו ואל המוות שאין ממנו פטור. וכאשר היא מודיעה למישהו: "הַבֵּט הַבֵּט/בַּסֵּדֶר הַמּוֹפְתִּי/שֶׁל הָעוֹלָם הַכְּפִיָּתִי/הַבֵּט", היא למעשה משננת גם לעצמה בחוזרה כמנטרה על האמירה "הבט", כמי שמכריחה את עצמה להביט ולהכיר באמת הזו, של הדעיכה האטית לקראת המוות: "לִבִּי עֵר, מַאֲזִין לְמַגְּפֵי הַזְּמַן"… "טִפִּין טִפִּין נְעוּרַי מִתְרוֹקְנִים מֵעוֹרְקַי" (שלוש לפנות בוקר, עמ' 42). ולמרות זאת הוא עדיין "כָּמֵהַּ לְמַגָּע" ("אחד במאי, 2015", עמ' 52), ויתר על כן, אף שלכאורה הדוברת דורשת ממנו להניח לה, מתוך איזו הכרה במציאות שבה אי אפשר להחזיר את עטרת גופה ליושנה, או לספק לו את מאווייו כפעם, עדיין יש לגוף זה זיכרונות וגעגועים לתשוקת נעורים, ומכיל "אישיות עצמאית", בעלת רצונות משלה, שאינה מוכנה להיכנע לתכתיבי הזמן, ולכן הגוף "לֹא שׁוֹתֵק, לֹא מֵנִיחַ, לֹא נָח גּוּפִי, סוֹבֵל לְבַדּוֹ, זוֹכֵר כָּל מַגָּע, תּוֹפֵר לִי מֵאֵשׁ בַּלֵּילוֹת שְׂמָלֹת תְּשׁוּקָה לַבְּעֵרָה" ("אמרתי לו לשתוק", עמ' 53).
שירים נוספים עוסקים בתשוקה שאינה יכולה להגיע לכלל מימוש, מזוויות מבט נוספות, בכלל זה באמצעות הזדהות פיסית עד זיהוי עצמה לחתולה ולצוענייה, ומרמזת על תשוקה חייתית: "אֵלַי אַתְּ לוֹחֶשֶׁת, אֲנִי מִתְפַּשֶּׁטֶת…חַיָּה אוֹ אָחוֹת, שְׁתֵּינוּ כְּלוּאוֹת בְּאוֹתָהּ מַעֲטֶפֶת! אֲנִי אַתְּ, אֲנִי נֶחְנֶקֶת!" (צועניה שלי, עמ' 56).
ואילו השער האחרון, המתמקד יותר במוות הקרב כסוף הדרך הבלתי נמנע, נקרא "כך, בפשטות?". ללא סימן השאלה היינו מוצאים בשער זה רק השלמה. אולם, סימן השאלה הוא תו ההיכר של הספר כולו, שיש בו חשבון נפש מסוים עם חייה עד כה, של אהבות שלא מומשו, לפני ואולי אף לאחר נישואיה. ובאשר לשער זה – סימן השאלה מצביע גם על כך שתאוות החיים טרם פגה. והיא מסיימת בשילוח מעל פניה את מי שליווה אותה בחייה ובשירים אלה – אהובים ושנואים – וממשיכה הלאה, כאילו רק "הַבֹּקֶר מַתְחִילִים חַיַּי" (לפנות בוקר, עמ' 63).
מכל מקום, המוות אינו מתקבל בטבעיות ובפשטות. לא זו בלבד שאינו אויב נורא, אלא הוא יגיע כמלך שבא לאוספה אל ממלכתו, ומכאן שהיא תהיה מלכתו. ויש אף יסוד ארוטי ב"יחסיהם" (החלום, עמ' 59):
מַלְכוּתִי וְקָסוּם
שׁוֹכֵב לְיָדִי הַמָּוֶת.
צוֹבֵעַ אֶת חַדְרִי
בָּאָדֹם,
עוֹטֵף אוֹתִי
בַּדִּים לְבָנִים
קָרֵב
כִּפְרָחִים בְּאָבִיב
ומצד שני הנכונות לקבלו כאן ועתה אינה שלמה (השעה, עמ' 60): "לֹא, לֹא יִתָּכֵן שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה לָלֶכֶת. כָּךְ, בְּפַשְׁטוּת?". אם כי באותה נשימה היא סבורה שבגילה, ואולי בשל בדידותה, לא ראוי להתאמץ ולהאריך את חייה באופן מלאכותי: "לֹא אֲטַלְפֵּן לְעֶזְרָה, לֹא, וְכִי לָמָּה אֶשָּׁאֵר?" (למען מה ואולי למען מי אשאר?). ואין היא חוששת מפני המוות וכיליון הגוף, אולי בשל הידיעה, או התקווה, ששירתה לא תכלה עמה: "אַתֶּם הַמְּחַכִּים לִי מִתַּחַת לָאָרֶץ… לִשְׂרֹף אֶת שִׁירָתִי שֶׁאֻפְּרָה/עָפָר וָאֵפֶר./אֵינִי מְפַחֶדֶת מִכֶּם" (שירתה, עמ' 62).
הערות לסיכום
המתח בין שני יסודות – זקנה (ומוות) ומיניות – מסופרים במהלך השירים בגילוי לב מכמיר, תאמרו – באומץ לב שיש בו להביך בעיקר את הצעירים. ואמנם על כריכת הספר נאמר שסופר "אינה חוששת לגעת במה שקשה או לא מקובל בחברתנו" – קרי אפלו בהווה המודרני מתירני, משום שהיא "אינה מתכנסת לתדמית הזקנה המקובלת". לשון אחר, לא יכולתם ונכונותם של זקנים, להביע "באומץ" את מיניותם, היא לב העניין, אלא הסטריאוטיפ החברתי, המקדש את הנעורים ואינו נכון לקבל כראוי את הצירוף של זקנה ומיניות.
אולם האם עלינו להניח שמדובר במשוררת יוצאת דופן באומץ ליבה, אשר למרות גילה המופלג, ואולי גם נוכח תרבות ארץ מוצאה (לבנון), הצליחה להתגבר על דיסוננס פנימי חריף, שאין למצוא כביכול אצל משוררים רבים אחרים? המציאות הישראלית והמערבית בת זמננו מלמדת, שהעיסוק של זקנים במיניותם, שוב אינו גילוי לב בולט הכרוך באומץ מיוחד, ואף "דעת הקהל" לומדת לאט לקבלו. על אחת כמה, כשמדובר באמן, שאנו מצפים כי יהיה "טוטאלי". קרי, יביט באומץ (ובביקורת) אל תוך עצמו פנימה (כמו גם אל כל נושאי כתיבתו). כי עבור אמן אומץ הוא "כלי עבודה" הכרחי, שהוא מבקש להפוך לאמצעי ביטוי פואטי, רצוי חדשני, פורץ גבולות ושובר מוסכמות (שלא לומר – אוונגרדי), אך גם ראוי שלא יסחר ביצירתו כקרדום לחפור בו. והרי אמנות טהורה איננה אמורה להדמות לתכנית ריאליטי חושפנית וגסה, טרנדית ורודפת רייטינג, שמטרתה למכור ולזכות בתשומת לב ובפרסים בכל מחיר.
דומה שבעניין זה ספר שיריה של סופר מהווה תשובה נאותה לחלק מהשירה בת זמננו שאמצה לעצמה מאפייני תרבות עכשוויים, של רידוד מכוון בנוסח "כוכב נולד" "מאסטר שף" ודומיהם. אלה מתגלים בכמה ממחוזות השירה, לא בכולם חלילה. כך בחלק מהשירה הנשית הארוטית הצעירה, ה"וֹולָכְעִסְטִית" (ובמידה מועטה גם בשירה הלהט"בית) ובחלק מהשירה שנושאה הוא קיפוח עדתי. לעומתם שיריה של סופר צבועים במכחולי רגש בוגרים, עמוקים ומעודנים, נטולי צעקת "ראוני האנשים". ואם יש במרכיבי שירתה כדי למשוך את לב הקורא הסקרן, אין בהם כדי להשביע את ה"מציצן".
שמעון רוזנברג