נורית שושני

 

גְּזֵירָה 

 

לְלֹא מוֹסְרוֹת הַזְּמַן לִשְׁמֹעַ

בְּאֵין גְּבוּלוֹת עִתִּים לִרְאוֹת

הָיִיתִי כְּשִׁבֹּלֶת מִתְעַרְבֶּלֶת בִּמְצוּלוֹת.

שֹׁרֶשׁ וְקוֹנְכִית הָיִיתִי

וּסְנַפִּירוֹ שֶׁל דָּג ,

בְּיָרֹק אָפֵל הִבְהַבְתִּי,

עוֹד זִיק אוֹר אֶחָד.

 

בְּחוּט שֶׁל מַחְשָׁבָה

אֶל הָרָדוּד נִמְשַׁכְתִּי לַעֲלוֹת

מֵאָז,

נִגְזַר עָלַי לִשְׁמֹעַ,

נִגְזַר עָלַי לִרְאוֹת

וּבְיֵשׁוּתִי כְּלוּאָה צוֹוַחַת –

דִּמְמַת הַמְּצוּלוֹת.                                

   

-  מאי  1978

 

שיר זה נכתב לפני שנים רבות ואני קוראת בו גם היום את עצמי, אני זוכרת, שכתבתיו בסערה והנחתיו בצד. עברו יום או יומיים ושבתי אליו וקראתיו שנית. מצאתי בו חריזה מקרית, שלא הייתי מודעת לה. התעמקתי בתוכן, אמרתי כי טוב. העתקתיו למחברת, שקראתי לה "האוסף", שעד היות המחשב היא שימרה את שירי. 

אני קוראת את השיר היום בעין בוחנת ומגלה ארספואטיקה, שמספרת על מקורות יצירתי ועל הדחף ליצור, שאם לא היה מלווה במחשבה מעמיקה, היה נותר במצב הגולמי של דחף.

לדחף הזה קראתי: "גזירה", כי כשהוא מופיע אין הוא נותן מנוח, התחושה היא של אי שקט, כמעט הייתי אומרת מצוקה, עד שלא נותרת לי ברירה אלא להוציאו מן הכוח אל הפועל: להלבישו במילים ויתכן גם, שאגלה בקריאה חוזרת של התוצר, שקישטתי אותו בחרוזים או במבנה, שנותן משמעות לתוכן.

בעבודה על השיר, לאחר היוולדו, הכוח החושב שולט אבל, תחושת היצירה חזקה מאד גם בשלב זה אלא שאליו מתלווה שמחה כי שיר חדש נולד לי.