ארלט מינצר

 

לֵךְ

 

הָעוֹלָם מַחֲרִישׁ, מִזְדַּקֵּן מִקֹּטֶב לְקֹטֶב.

אוֹמְרִים שֶׁקַּרְחוֹן וַאטְנַיוֹקוּל

הוֹלֵךְ וְנָמֵס.

שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ חוֹרֵק וְנֶאֱנָח,

חֲלָקִים נִתָּקִים מִמֶּנּוּ, צוֹנְחִים לַלָּגוּנָה.

 

לֵךְ לְךָ, אָמְרוּ לְאַבְרָם,

וְהוּא הָלַךְ.

 

 

קשה היה לי לבחור בשיר אהוב במיוחד מבין שירי.

בחרתי בשיר 'לך', בעיקר מפני שזכה להערכה מבני, אורן, בזכות המסר והתמציתיות שלו.

השיר מדבר אותי בשעה שבה חשתי מדוכאת ומזדקנת. התחושה התחברה לי עם מצבו של העולם. בדיוק קראתי אז ידיעה בעיתון על תהליכי ההתחממות של כדור הארץ והמסת הקרחונים.

השיר נכתב לפני ארבע שנים בערך והופיע בספר שירי 'נשקתי לחושך', שיצא בהוצאת 'פרדס' באוקטובר 2014 בסדרה 'כתוב' בעריכת אמיר אור. השיר לא עבר כמעט שינויים בעריכה, פרט לשורות הסוגרות שהיו שונות, והעורך ביקש שאחשוב על סוף "חזק" יותר. קיבלתי את דעתו ללא קושי, כנראה מפני שגם בתוכי ייחלתי ל"סוף" אחר לתחושותיי... וזה הסוף שעלה בדעתי באופן ספונטני. שמחה אתו כי יש בו קריאה פנימית להתנערות והתעוררות ופתח להתחדשות ושינוי.