דוד מנשה

 

חָכְמַת זְקֵנִים 

 

חָכְמָה, אֲנִי אוֹמֵר לַךְ, מִתְבַּזְבֶּזֶת עַל זְקֵנִים. טוֹב, אוּלַי

לֹא עַל כֻּלָּם. אֲבָל לְעִנְיָנֵנוּ, עָדִיף הָיָה לָתֵת אֶת הֶחָכְמָה

לַצְּעִירִים, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מַסְפִּיק זְמַן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. אוּלַי,

אַתְּ יוֹדַעַת, מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ. אוּלַי הִיא, הֶחָכְמָה, בֶּאֱמֶת

הָיְתָה פַּעַם שֶׁל הַצְּעִירִים, רַק שֶׁאָז קָרְאוּ לָהֶם זְקֵנִים. אֲנִי

זוֹכֵר לִפְנֵי אֵיזֶה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה, מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, הָיִיתִי

אוּלַי בֵּן שְׁלוֹשִׁים, יָשַׁבְתִּי בְּשַׁעַר הָעִיר לָבוּשׁ גְּלִימָה, אוּלַי

חָבוּשׁ מִצְנֶפֶת חֲכָמִים, לִשְׁפֹּט שֶׁל מִי הַתִּינוֹק וְלְפַשֵּׁר בֵּין

שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בְּטַלִּית. אַת מְבִינָה, פַּעַם, אוּלַי אֲפִלּוּ רַק

לִפְנֵי מָאתַיִם-שְׁלוֹשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, כְּשֶׁהָיִיתִי בֵּן אַרְבָּעִים,

קָרְאוּ לִי זָקֵן. עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ לְחַכּוֹת, לֹא יוֹדֵעַ, עַד כַּמָּה,

אוּלַי שִׁבְעִים-שְׁמוֹנִים שָׁנָה, לִפְנֵי שֶׁיִּקְרְאוּ לִי עוֹד פַּעַם זָקֵן.

בֵּינֵנוּ, לֹא נִרְאֶה לִי שֶׁהַחָכְמָה יְכוֹלָה לְחַכּוֹת לִי כָּל כָּךְ

הַרְבֵּה זְמַן. חֲבָל, אֲנִי אוֹמֵר לַךְ, חֲבָל שֶׁלֹּא הָיִיתִי חָכָם

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, עַכְשָׁו כְּבָר קָשֶׁה.

 

​

אחרי שלושים שנה   

 

כֵּן, אַתְּ אוֹמֶרֶת וְשוֹכַחַת, אוֹ

אוּלַי לֹא אוֹמֶרֶת וְזֶה רַק אֲנִי

שֶׁלֹּא שׁוֹמֵעַ. כָּל כָּך הַרְבֵּה

זְמַן, אֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ, שֶׁמָּא

פָּחוֹת וְאוּלַי, מִי יוֹדֵע, אוּלַי

יוֹתֵר.

 

עַכְשָׁו קְצָת קָשֶׁה לִי לְהַבְחִין

בַּחֹשֶׁךְ, זֶה בֶּטַח בִּגְלַל מִעוּט

הָאוֹר. נִרְאֶה לִי שֶׁבַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

הִקְדִּימוּ אֶת הַשְּׁקִיעָה, אַתְּ לֹא

חוֹשֶׁבֶת?

 

יוֹתֵר קַל, אֲנִי חוֹשֵׁב, אִם רַק הָיִיתִי

יָכוֹל לַעֲבֹר עִם הַאֶצְבַּע עַל קַוֵּי

פָּנָיִךְ. הִיא בָּטוּחַ זוֹכֶרֶת. כִּי מָה

זֶה שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה, לֹא חָשׁוּב אִם

פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, בִּשְׁבִיל אֶצְבַּע?

 

לֹא, הִיא לֹא רוֹעֶדֶת, אוּלַי זוֹ

הַיָּד, אֲבַל רַק מְהַפַּחַד, כִּי הִיא

לֹא רוֹאָה אֶת הַדֶּרֶךְ בַּחֹשֶׁךְ.  אֲבָל

לֹא הָאֶצְבַּע. דַּוקָא הָאֶצְבַּע זוֹכֶרֶת,

גַּם אִם שִׁנִּית קְצָת אַתְּ הַקּוֹנְטוּר.

אַל תָּזוּזִי, הִיא עַכְשָׁו מְגַשֶּׁשֶׁת

אֶת מִתְוַת פָּנָיִךְ הָעַכְשָׁוִיִּים,

לוֹמֶדֶת לִזְכֹּר.

לֹא, לֹא לַשְּׁלוֹשִׁים שָׁנָה,

פָּחוֹת,  כִּי אֲנִי כְּבָר לֹא יָכוֹל

יוֹתֵר.