תומר אופגנג

​

 

או.סי.די

​

בְּסוֹפוֹ שֶׁל

דָּבָר,

הַכֹּל

בָּרֹאשׁ.

הַכֹּל

בָּרֹאשׁ

​

 

שירי תומר אופגנג הם דוגמא  קלאסית לשירים המתארים בצורה מדויקת את נושא הגיליון. בשיר הקצר הפותח ניכרת ה"בעיה" שעליה ישוב המשורר שוב ושוב בשירים: א. ראשית ההבנה שהכל בראש, הכרה בבעיה שאינה חיצונית – לא "העולם" אשם. אך גם בהבנה זו יש אובססיביות – הוא חייב לומר זאת שוב ושוב. ומאידך קיימת תחילתה של שליטה הוא מצליח לעצור את עצמו אחרי פעמיים (הכל בראש הכל בראש) אחרת היה השיר נכנס ל"לופ" אינסופי.

 

 

 

בחירה

 

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי

עוֹמֵד עַל שְׂפַת

הַתְּהוֹם,

אֲנִי צָרִיךְ

לְוַתֵּר עַל הַכֹּל,

אֲנִי צָרִיךְ לְנַתֵּק

אֶת מַצְנֵחַ הַתִּקְוָה,

אֲנִי צָרִיךְ לַחֲתֹך אֶת הַחֶבֶל

וּלְהִפָּרֵד מִן הָרָצוֹן לִחְיוֹת.

עַכְשָׁו אֲנִי מְרַטֵּשׁ אֶת יֵצֶר

הַשְּׁאִיפָה לְחִיּוּנִיּוּת,

וְכָל שֶׁנּוֹתָר לִי

הוּא לִכְתֹּב שִׁירָה.

​

 

האובססיה היא שמביאה את הדובר אל שפת התהום, ודווקא הנפילה לתוכו היא ההצלה/הריפוי ממנה, אולם משמעה ויתור על כל מה שהחזיק אותו בחיים עד כה ועליו ליצור משהו חדש שיחזיקו, עליו לעשות מעשה הקשור בריפוי: הוויתור על הכל הוא על כל מה ש"תחזק" את האובססיה או הקומפולסיה. אלא שניכר כי גם בניסיון/תהליך הריפוי קיימת אובססיביות, הניכרת למשל בחזרה ה"ריטואלית" על הביטוי אני צריך.

​

​

קור כלבים

 

שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ (שָׁנִים), יוֹם שְׁלִישִׁי

אִבְּן גַּבִּירוֹל, פִּנַּת אַרְלוֹזוֹרוֹב תֵּל אָבִיב

בֵּית קָפֶה קָבוּעַ,

עֶשְׂרִים דַּקּוֹת לִפְנֵי פְּגִישָׁה עִם מְטַפֵּל,

קֹר כְּלָבִים

אֲנִי לוֹגֵם אַיְס קָפֶה חֲרִישִׁית

מִבַּעַד עוֹלָם שֶׁל חִפָּזוֹן.

אַיְס קָפֶה קָפוּא שֶׁמְּחַמֵּם אוֹתִי מְחַבֵּק וּמְקַבֵּל.

הַזְּמַן קָפָא עִם מֶזֶג הָאֲוִיר

וַאֲנִי בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶרֶץ זָרָה,

אֵין בָּהּ אֲנָשִׁים וְאֵינִי פּוֹחֵד לְאַכְזֵב

וְאֵין שׁוֹטְרִים שֶׁכּוֹפִים הִתְנַהֲגֻיּוֹת

וְאֵין סוֹהֲרִים שֶׁלּוֹקְחִים לְמִתְקָן

כְּלִיאָה שֶׁהֵקַמְתִּי בְּעַצְמִי.

(טוֹעֲנִים שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא חוֹזְרִים אֲחוֹרָה לְוַדֵּא

שֶׁלֹּא טָעִינוּ, מְהִירוּת הֵם דּוֹרְשִׁים, מְהִירוּת)

​

 

גם ריטואלים, שחלקם רגילים במהותם, הופכים להרגל קומפולסיבי: "כל יום שלישי" (ויתר על כן, הוא חש חובה/צורך בלתי נמנע להסביר, שההרגל נמשך שנים, וזאת באמצעות אמירה בסוגריים – המשמשים פעמים נוספות למטרה זו בלבד).

הדובר מוצא נחמה במקום זר, בית הקפה, בבדידות ובקפאון הרגע, בקפה הקר שמחמם אותו (אוקסימורון), שבו הוא חופשי מהכלא הקומפולסיבי שהוא בנה לעצמו, בו "קיימים" שוטרים וסוהרים מטפוריים ה"כופים" עליו את התנהגותו. וזאת על מנת לא לחזור אחורה להתנהגות האובססיביות באמת, כמו הצורך לוודא שלא טעה במעשה (כדוגמת הצורך לבדוק שוב ושוב שנעלנו את הדלת).

​

​

 

בוקר שבת

​

מוֹדֶה עַל כָּךְ

שֶׁקַּיֶּמֶת הָאֶפְשָׁרוּת לְהַאֲזִין

גַּם לְמָאהְלֶר וְגַם לְטֶלֶמַן

לֹא חַיָּבִים לִבְחֹר

כְּמוֹ שֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי

כּוֹפֶה עָלַי

 

הַצֹּרֶךְ הָאַכְזָרִי

לְהָבִין בְּנוֹשֵׂא כָּלְשֶׁהוּ

הוּא הָרְדִיפָה הַמְּטֹרֶפֶת

אַחֲרֵי הָאָיִּן

​

הצורך להבין "עד הסוף" נושא כלשהוא מחייב בחירה בנושא אחד, מתוך חשש שהתפזרות על פני נושאים לא תביא את הדובר ל"מומחיות"/להבנה מספקת. הבנה בלתי שלמה זו דינה כדין "אין" (לא-כלום). השחרור מהצורך הכפייתי להבין משחרר גם מהצורך לבחור בין שניים. התובנה שהיכולת להאזין "גם וגם" יש בה ויתור על הטוטאליות.

​

​

 

 

 Unplugged

​

הִרְשֵׁיתִי לְעַצְמִי הַיּוֹם לְהַאֲזִין

לְ – Unplugged שֶׁל  Nirvana

רַק מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ

יוֹדֵעַ כַּמָּה זֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו

לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמְךָ.

אֲנִי כּוֹאֵב עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁלֹּא נִתָּן לְתָאֵר.

מָבוֹךְ שֶׁל שְׁאֵלוֹת בְּסוֹפוֹ

אִי עֲשִׂיָּה שֶׁמְּחַיֶּכֶת בְּסִפּוּק רַע.

חַיִּים שְׁלֵמִים אֲנִי מְנַסֶּה –

הַיּוֹם הִצְלַחְתִּי.

 

 

 

​

רגעים

 

אֲנִי לוֹקֵחַ

כַּדּוּרִים

גַּם בִּרְגָעִים

טוֹבִים,

הַגּוּף שֶׁאֵינוֹ

מֻרְגָּל

בְּנִיצוֹצוֹת

אֶלָּא בְּאֵשׁ

שׂוֹרֶפֶת

לֹא מַצְלִיחַ

לְפָרֵק

אוֹתָן כְּמוֹ

חֹסֶר בְּאֶנְזִים

G6pd.

(אָהוּב לִבִּי אַתָּה נוֹתֵן לִי אוֹר

בַּחֹשֶׁךְ מִמֶּנּוּ אֲנִי כּוֹתֵב)

אֲנִי חֲסַר

יְכֹלֶת

וְאֵינִי מְתַפְקֵד.

​

​

 

*

​

יָכֹל לִהְיוֹת

שֶׁהַכֹּל סְתָם

שֶׁכָּל מָה שֶׁעָשִׂיתִי

לֹא עוֹמֵד

בְּהַגְדָּרוֹת

שֶׁל מְצִיאוּת

בַּת קְיָמָא

שֶׁעָבַדְתִּי לַשָּׁוְא

תּוֹךְ כְּדֵי אַשְׁלָיָה

שֶׁל הִתְקַדְּמוּת שְׁאֵין

לָהּ זֵכֶר

זֶה כָּל פַּעַם מִתְפּוֹצֵץ בִּי

בְּתוֹכִי וְצוֹבֵעַ

אֶת קִירוֹת נַפְשִׁי (הַחֶדֶר שֶׁאֲנִי מִתְחַבֵּא בּוֹ)

בְּיָרֹק וְסָגֹל

צְבָעִים שֶׁסָּבְתָא שֶׁלִּי

אָהֲבָה.

 

רוֹכֵב עַל

אוֹפַנַּיִם לְלֹא שַׁרְשֶׁרֶת

וּמַאֲמִין שֶׁקַּו

הַסִּיּוּם קָרוֹב