שמעון רוזנברג

שירה כהעצמה של "האני" המדוכא בידי דמות האם

על ספרה של רונית בכר שחר: "אמא", הוצאת עם עובד, 2016

עבור יודעי חן, בייחוד לקוראיה הקבועים והרבים, ועל אחת וכמה למי שמכירה אישית (כמוני למשל) ספר הביכורים של רונית בכר שחר הוא שיקוף מרתק ונאמן של אישיותה. זהו ספר פתוח, הפורס בפניך את לבה, רגשותיה, מזמין אותך לקרוא באופייה, מספר לך מאין היא באה ומדוע היא מי שהיא, אין בספר הצגות! וזה לא עניין טריוויאלי כשמדובר בחשיפה פואטית הנושאת עמה מטענים רגשיים עצומים, חלקם מזעזעים ומעיקים, בספר שאינו מניח לך כמעט לרגע.

אולי הייתי מגדיר את טבע שירתה בעיקר, אך לא רק, כשירה אקספרסיבית-אמוציונלית, המביעה את רגשותיה ועולמה הפנימי. יצירה אקספרסיבית בהגדרה מתבטאת בשפה דרמטית, המבטאת בעוצמה בעיקר כאב, חרדה, חוסר ביטחון, תחושת שקיעה, ייאוש! אבל גם רגשות התעלות, אהבה ואף אופוריה! בספר זה הייאוש והשקיעה מלווים לפעמים בו זמנית, ולפעמים מסתיימים, בתקווה ובהתרוממות רוח, בהיחלצות מ"ביצת רגשות" טובענית ותובענית.

דומה שמיטיב להביע זאת השיר "אני ארץ זבת חלב ודבש" (עמ' 63) בו הרגש העז מתפרץ לא רק מתוכן השיר, אלא גם מסגנונו הסוער ומביטוייו המוקצנים. כמו טבע הארץ הקשה, המורכבת ומלאת סתירות, שבה אנו חיים, כך גם טבעה של האישיות המוצגת בשיר. ה"גאוגרפיה" משפיעה על גורלה, על תהפוכות בחייה שהתרחשותם נובעת מחוסר גבולות והגנות מול כוחות פולשניים ואיתנים: "לָעִתִּים אֲדָמָה חָרָבָה… שְׁבִילַי פְּרוּמִים לְכָל עוֹבֵר וְלא שָׁב"…"פְרוּצָה לְכָל דּוֹרֵשׁ", אך היא גם נושאת בחלק מהאחריות לכך מכיוון שבמו ידיה היא ששה אלי קרב: "אוֹרְחוֹתַי אֲחַמֵּשׁ", ולכן אם בפתיחה היא ארץ זבת חלב ודבש, בסיומו של שיר היא "אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ".

גם השיר "גאוגרפיה" (עמ 50) נבנה על מטפורה-תיאור של הארץ (ובתוך כך יותר מנרמז כאב הגעגוע לארץ): "הַכְּאֵב נֶעֱרָם כְּבַזֶּלֶת עַל רֶכֶס הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ, דְּמָעוֹת טַעְמָן כְּיָם הַמֶּלַח וְהַלֵּב שֶׁבֶר סוּרִי אַפְרִיקָנִי". ולהבדיל מבחינת תוכנו, השיר המרכזי מאוד "אמא" (עמ' 30) הקורע את לב הקורא, היסוד הרגשי הדרמטי זועק בחזרה שוב ושוב על השאלה-תחינה: "לָמָּה, לָמָּה אִמָא" והוא ניכר בניגוד החריף בין המילה-מושג אמא לבין הצגתה ואיפיונה כזאב בלבוש של כבש.

אבל אף שהשירים אינם נוקטים בלשון של הגות, של שירה שכלתנית, יש בהם גם לא מעט תובנות. כך "הַחַיִּים הֵם חִלָּזוֹן אִטִּיִּים וּמְלֵאִים רִיר" (א שיין מידעלע, עמ' 14). כמכלול – הרגש מתגלה כאמצעי לא פחות מאשר כמטרה – הוא לא נועד רק כדי ליצור אמפתיה – אלא כדי לעורר את מחשבתו ותובנותיו השכליות של הקורא, ובעצם גם של המשוררת עצמה, היוצאת ממכלול שיריה עם מסקנות והחלטות רציונליות ודרכי פעולה שחלקן נבחר מתוך חלחול ההבנה של מי שהיא, והכרה מנוסה שגם הטוב והמנוחה אליהם הגיעה הם זמניים.

מאחר שאין בספר זה חלוקה לשערים, המייצגים בדרך כלל חלוקה לנושאים או לזמנים/תקופות, או מבליטים שינוי והתפתחות (או מצבי רוח) וכד'. אציין כמה תמות ונושאים חשובים, שחלקם שלובים באותו שיר.

"שירי האני השבור"

שירים אלה הם אחד הנושאים המרכזיים בספר. שם הספר וכמובן שירים רבים מבהירים מי האחראית לשבר זה. וזאת במילים עזות הבעה, כמו בסיומו של השיר "תארים" (עמ' 41), הראוי לדיון נפרד, בשל מוטיבים נוספים שבו, המתאר את אמה כמי ש"קטעה" את רגליה: "כַּמָּה קְטוּעֵי גַּפַּיִים שֶׁהֶעֱמִידָה עַל הָרַגְלַיִם בְּאוֹתָהּ עֵת מַמָּשׁ כְּשֶׁקָּטְעָה אֶת אֵלֶּה שֶׁלִּי".

השבר מתבטא ב"שירי חוסר ביטחון", אם בעצמה, ובין אם במתרחש סביבה. בייחוד בולט חוסר אמון באנשים ובסביבתה. כך, כאמור בשיר "אני ארץ" שבו כל אחד עשה בה כחפצו. חוסר הביטחון הוא אפילו קיומי, כלכלי, וחברתי, שסיבתו ותוצאתו – אורח חיים תלוש: "בָּתַּי נִשָּׂאִים עָלַי בְּאֹפֶן זְמַנִּי, לְאָן שֶׁאֶזְחַל אֶזְחַל עַל גְּחוֹנִי, עוֹרִי לַח מֵאֵימָה… כְּשֶׁתִּדְרְכוּ עָלַי, גַּם אִם בְּטָעוּת, אֶתְנַמֵּךְ…" (בשיר ברל'ה, עמ' 56). ובסופו של דבר מפלטה היחיד הוא – היא עצמה (ובמשתמע היא יכולה לסמוך רק על עצמה): "לְהֵיכָן שֶׁאֶזְחַל אָשׁוּב רַק אֵלַי".

בתוך כך ניתן למצוא בכמה מהשירים תחושת השפלה ותרעומת על ההתייחסות הפוגענית אליה כאל מחוז חפץ מיני, אם לא גרוע מזה: בשיר "אני בחריצה" (עמ 54) "אִשָּׁה נִמְדֶּדֶת בַּחֲרִיצָה.. רוֹכֵל הַפְּרָחִים מִבָּטוֹ כָּחֹל בְּקוֹלוֹמְבִּיָה מָכַר הַכֹּל גַּם נָשִׂים כָמוֹנִי", ובשיר ערווה (עמ' 55) "אֲנִי עֶרְוָה מְהַלֶּכֶת… חָרִיץ עָמֹק וְדַי". אבל ראוי שנמצא בשירים אלה גם ביקורת על היחס לנשים בכלל, בעולם השוביניסטי.

"שירי תיקון האני" ובנייתו מחדש, שירי היחלצות ותקווה, עומדים כנגד שירי האני השבור ומתארים התפתחות ושינוי בעולמה הפנימי של המשוררת. לעתים נמצא את שני היסודות – שבר ויכולת היחלצות – בשיר אחד. כך השיר דרור (עמ' 12) מתאר יפה את המראתה של המשוררת, בזמן של שבר, תרתי משמע: "וּמֵאָז [מגיל 3] אֲנִי נוֹשֵׂאת עִמִּי כָּנָף אַחַת שְׁבוּרָה וּבוֹ בַּזְּמַן מִצְּלִיחָה לָעוּף". יותר מכך, משתמע ממנו כי ראשית, היא מעולם לא נשברה "עד הסוף", ותמיד נותרו בה כוחות שאפשרו לה לעוף, ושנית שמהשבר עצמו היא אוספת כוחות אלה.

בין לבין מצויה סדרת "שירי נעורים ומרד נעורים" – בולט למשל השיר "נעורים" (עמ 23) המתאר את הדיסוננס הקיים בין החזות הנשית, הגובלת בהצגה, או אשליה, של בשלות ובגרות, לבין התמימות הילדותית. ובו בזמן – בין התנהגות פרועה ומתריסה לבין נפש רכה ופריכה. יפה מתואר דיסוננס זה בתיאור הצופים הלא תמימים שבסביבתה, שלא ידעו כיצד לעכל ולקבל את הנערה-אישה, וכנראה זיהו את התנהגותה כחולשה הניתנת לניצול (בסביבה ותקופה שאני מוכן להמר הייתה שמרנית ושוביניסטית). יחסם נבע מחוסר הבנה של מי היא באמת, וגם מאי יכולת ורצון להתמודד עם החופש והתמימות הבו-זמניים שהקרינה. אך מתברר כי אותו שילוב של בגרות ויסוד ילדי נמשך אצלה גם בגיל מבוגר, עד היום. כך בשיר "תואנה של חגיגה" (עמ 24) היא ממשיכה להתריס כנערה, עושה טאטו בגיל 50, יחסה החופשי לסקס, האופן בו היא מתלבשת, נועדו להתריס מול אמה "שֶׁלֹּא הִזְדַּיְנָה אַף פַּעַם בְּעֶרֶב שַׁבָּת".

"שירי כמיהה לאהבה החסרה ותחושת הנטישה" הם ההסבר הנרמז למרד הנעורים. זאת בשעה שמרד זה היה מאפיין מוכר של שנות ה-70-60 של המאה שעברה. אך בשיריה ניכר כי הבסיס למרד הנעורים הפרטי שונה במידה מסוימת. הוא נובע מתחושת הנטישה והמחסור באהבה הורית, בעיקר מצד אימה. כך בשירים "א שיינע מיידלע" ו"ילדה טובה", שבו בולט גם הדימוי העצמי לסינדרלה, בעוד שאמה מזהה בה דווקא את אחותה הרעה; או בתיאור האם שלא באה לטקס הסיום בבי"ס, בהתנהגותה ההרסנית בחתונתה, ובנטישתה בזמן ניתוח (ספר, עמ' 40), חוסר האהבה בולט גם בשיר "אין סוסים במעליות" (עמ 58), שבו "יֵשׁ תּוֹר לָאַהֲבָה וְיֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁעוֹקְפִים", קרי אחרים זכו לאהבה והיא נעקפת ונותרת מאחור לבדה. תחושת נטישה זו מקבלת סיבוב חיים נוסף, כאשר גם בן זוגה (בעלה לשעבר), שחילץ אותה בסיבוב הראשון מסבלה ונטישתה בידי אמה, נוטש גם הוא ובוגד בה נפשית וכלכלית. למרות זאת הוא "מתקרבן" (כפי שגם אמה עושה – ועל כך בהמשך) ורואה עצמו כמי שננטש בידי המספרת (סיפור, עמ' 77).

הנטישה ניכרת מהשיר הראשון בספר, הילדה היא הקורבן היא "ילדה טובה", אך לא של אמה, שהיעדרה מצוין כבדרך אגב, ללא הדגשה מיוחדת. מי שמכנה אותה ילדה טובה, היא האחות המתנהגת או נתפסת כתחליף אם ומעניקה את תשומת הלב והנשיקות שהיא רעבה להן וחסרה אותן בביתה. סיום השיר חותם במסקנה/וידוי עצמיים: חוסר זה הטביע בה חותם אופי נצחי. היא הפכה למקבצת – לקבצנית של רגשות. וכך אי אפשר להתעלם מהמסר הפסיכולוגי המר: חוסר זה וקבצנות זו נרמזים כמין התמכרות לסם שהוא הצורך ללא שובע באהבה.

לתת נושא זה שייכים "שירי האב", כמי שאהב אך נטש למעשה, כי לא די היה באהבתו למלא את החוסר באהבה, נוכח חוסר האונים שהפגין מול אלימות האם. יסוד זה בולט בשיר הפועל פתח תקווה שבו מסופר על עברו של האב כמתאגרף שאינו יכול להגן על הבת מפני אגרופי אמה, ולא פחות בשיר בונסאי –שבו מול עוצמתה של האם הוא כאותו עץ בוגר – אבל גמדי ועדין, המחייב טיפול בכפפות של משי, שתול בעציץ זעיר שאינו מאפשר לו להתפתח ולגדול ולכן אינו יכול לתמוך בה. אבל ביחסה אליו יש חום ורחמים גדולים.

שירי "האני המתחזק"

לקראת סוף הספר מגיעים שירים המתארים את ההתפתחות שחלה אצל המשוררת בשנים האחרונות, שבהן מתעצמת תחושת בטחון עצמי בייחודה ובייעודה, עד כדי אופוריה שמגיעה לכלל אמונה שיש רק אחת כמוה בעולם, והיא "לֹא מְבִינָה אֵיךְ הָעוֹלָם לֹא מֻדְאָג מִכָּךְ שֶּׁיֵּשׁ רַק אַחַת כָּמוֹנִי" ("ג'ירפות", עמ' 57). וזאת עמוד אחד בלבד אחרי שחשה כ"ברלה" העלוב ושפל הקומה. וכך דמותה משתנה מהקצה אל הקצה בין-דף!

שני יסודות מבנים את "האני המתחזק":

השירה עצמה, ובתוכו כמובן הספר, הרוקם עור וגידים, ומשמש כעין הוכחה בפני מי שמעז או העזה להטיל ספק ביכולותיה (אמה, כמובן) בשיר "ספר" (עמ' 40) וכן ב"תארים" (עמ' 41) יש יסוד של נקמה מאוחרת באם המתה, והתרסה כנגד הדיכוי והפגיעה בערך העצמי מצדה, תוך מה שאפשר לפרש כלעג לאם, באמצעות פגיעה בערכה, כחסרת תארים שאפילו את התואר אמא נוטלת ממנה המשוררת. מתוך ההתרסה והלעג צץ כאב, המתבטא במין הומור כמעט אבסורדי ואף גרוטסקי: "אַתְּ תּוּכְלִי לִשְׁמֹעַ אֶת הֵדָיו שָׁם עָמֹק לְמַטָּה בֵּין רִגְבֵי הֶעָפָר סְבִיבֵךְ". ועדיין מצויה בהם גם איזו תחינה נסתרת להכרה מצידה בשורת הסיום "הַאִם הָיִית בָּאָה"? אחר כך אומר משהו גם בעניין ההקדשה של הספר לאם.
פריחה בחיי האהבה המשמשת גם מפלט לאני השבור, ויחסיה עם בן זוגה הנוכחי – בשיר "מלכה" (עמ' 66) כאישה שלקחה לה נער צעיר למשכב, בהיפוך פמיניסטי לפרשת המלך דוד הזקן ושונמית. שיר שיש בו גם הומור עצמי, המצביע על תהליך של התחזקות ובטחון עצמי גובר בזכות בן הזוג. בשיר בשמו אהבה (עמ 69) היא כמעט סוחטת ממנו – מסתבר ללא מאמץ – את התואר "מלכה" שלוש פעמים! חוש הומור משובח תמצאו גם בשיר "בצק" (בעמ' 68) לפיו בזכות אישיותה הבלתי ניתנת לאילוף הוא אוהב אותה. ואילו בשירים "ברבורים" (עמ 67) ו"עולם" (עמ' 72) בן הזוג הוא עוגן מול תחושת חרדה, טביעה ונפילה המתחלפת בראשון בזכותו בתחושת יופי ובטחון, כחבצלת מים.

שירי דמות האם

כאמור, ברור לעין הבלתי מזוינת שהאם והשפעתה ההרסנית הם מוטיב מרכזי בספר, המספר בהרחבה על יחסה המתנכר והאלים. מעל לכל ניכר שזוהי דמות רבת סתירות. אחות רחמניה רחומה ואולי גם ידידה טובה המעניקה את חסדה לזרים, מחוץ לבית, ואכזרית בבית פנימה. זוהי דמות מורכבת ומסובכת העשויה "וריאציות משתנות" (עמ 25) "עֲשׂוּיָה מִשְּׁלַל דְּמֻיּוֹת כְּחוּטֵי צֶמֶר שֶׁהִסְתַּבְּכוּ". שיר שלהבנתי מציג דמות שכלל לא רצתה להיות אם, אך נהגה "כמו כולן". ומכאן ניתן להסיק שהעמדת הפנים שלה כלפי חוץ היא מרכיב מובהק המתאפיין במנטרה הפולנית "מה יגידו". וכמובן שהיא גם מומחית בלעורר רגשי אשמה בבתה (בשיר "רונית רונית רונית", עמ 42), כיאה לאמא פולניה פוסט שואתית, הרואה בעצמה כקורבן.

ובכל זאת הספר מוקדש לאם. יש בכך גדלות נפש המקטינה את האם (ולכן התרסה), אך גם רמז לבת הכמהה לאהבתה, ומבקשת אחרי מותה לרצותה. רצה הגורל ושם האם הוא שרה, שהיא "האימא של האימהות היהודיות", "אם האומה!". ואין המשוררת מתעלמת מפרט זה. היא ממשיכה בציטוט מספר בראשית: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". זו האם הגדולה, החשובה והמשפיעה, שתתגלה מיד לעינינו. אם שהיא מיתוס! מישהי שאנו מתייחסים אליה בקדושה. משמרים את זכרה וכמו עולים לקברה המקודש במערת המכפלה! מיותר לומר שניתן למצוא כאן אירוניה אם לא סרקזם. כי מי הייתה באמת שרה אמנו? הרי סיפור הגר בעיקר מעמיד אותה כדמות אכזרית ורבת השפעה על אבי האומה ועל גורל האומה שלעתיד. וכיצד זו לעגה למלאכים המבשרים את הריונה? ואכן גם עוצמתה של אם המשוררת, כמו גם אטימותה לסבל בתה מתגלה בשירים, כמו ב"בונסאי" בו היא מופיעה כעץ אדיר.

שירי טראומת השואה והשפעתה על האם והבת

אחד הנושאים המרכזיים בו טמון גם הסבר ולו חלקי להתנהגות האם ולעיצוב אישיותה של הבת הוא מה שמכונה תסמונת דור שני לשואה. שירי קרובי המשפחה בשואה – שכמה מהם פחות אקספרסיביים ויותר לכאורה אימאג'יסטים (מתארים תמונה חיצונית ולא נותנים ביטוי לרגש פנימי). במיוחד בשיר "אבן יארו מספריים" (עמ' 35) המתאר, לכאורה באורח מתבונן מהצד, את מעשי הרצח וההתעללות – באם מן הסתם – ואחר כך את זחילתה בין גויות בשלג. ואף בשיר "צעדי מחול" (עמ 13) שבו מתואר סבא פפו רוקד, ולעומתו סבא נתן שאינו מסוגל לרקוד מאחר שהוא נושא בתוכו את שואת גטו לבוב.

לעומתם השיר "קיפוח" (עמ' 38) פותח כדיווח כמו אימאג'יסטי ומסיים בבירור כאקספרסיבי. הוא פותח בסיפור אמה בשואה, לכאורה ללא אזכור מיוחד של השפעת הדבר על נפש הבת. אבל לאחר חלחול ההבנה שלה ושלנו לדמות האם, נוחת עלינו תיאור המכות שהפליאה בביתה. אנו למדים כי הקיפוח הוא לא רק של אמה, אלא בעיקר שלה, שקופחה בכל הקשור לאהבה אימהית. ובו בזמן השיר הופך לסנגוריה על המשוררת, האשכנזית, מול טענות מזרחיות בדבר קיפוח, בכלל זה טענות הערס-פואטיקה. כך, בדלת האחורית צצה "הפוליטיקה של זהויות" בחברה, בתרבות, בפובליציסטיקה, ובשירה הישראלית (ולא כאן המקום לדון אם נכון לכל אחד מהצדדים להשתמש בסבלו כדי לבטל את טענת האחר בדבר סבלו וקיפוחו).

בשורת שירים יש הסבר ולו חלקי להתנהגות אמה, כניצולת שואה טראומטית, ומתוך כך המשא הכבד שהילדה נושאת כדור שני על כתפיה והאופן בו עוצבה. שירים אלה אינם נותנים רק ביטוי רגשי, אלא גם איזה שהוא רציונל להתנהגות האם, ובהתאם – הסבר לטראומת הדור השני המחפש מפלט מפני השפעת הטראומה של ההורים. כך בשיר מטוסים (עמ' 36) ניכר אימוץ שפת השואה כטבעית בתיאור שנות חיי המשוררת ש"נִשְׂרְפוּ כָּלִיל בִּקְרֵמָטוֹרְיוּם הַחַיִּים", ושהיא תמות בידי מי ש"הִצִּיל אוֹתִי תָּמִיד מִן המשרפות". ובשיר "דור שני" (עמ' 84) המציין כי "קִדַּשְׁנוּ אֶת הַחֲרָדָה" –מילה מרכזית להמשך.

השיר "שיר שכתבה לי אמי" המסיים את הספר הראוי להתייחסות רחבה, לא רק מתוך שהוא קרוב ללבי כבן דור שני לשואה, אלא משום שהוא מעורר שאלה משתאה: האמנם התנהגות האם היא קו מאפיין של דור השואה? הרי אני מכיר לא מעט בני דור שני לשואה, כמוני, שלא ספגו מסכת התעללויות. ודאי לא פיסית.

משם השיר נקל יותר לאתר אירוניה וסרקזם וברור שהוא לא נכתב בידי האם, ושאינו שיר אהבה במובן המקובל, אבל האירוניה מגיעה בטון רך. מה שיש בו נראה כשורה של ציטוטי אמירות אמתיות מפי האם. וגם אם הן מדומיינות, נראה שהן משקפות הבנה למניעי האם.

האם היה עלינו לעבור דרך דפי הספר את מסכת היסורים והטלטלות הרגשיות של הבת כדי שבסוף בסוף נגיע יחד עמה לקבלה – גם אם מסויגת – של האם ומניעיה? השיר משקף גם ציפייה, דרישה, שלא נענתה, של בקשת סליחה מפי האם, או לפחות שתנסה להצדיק את מעשיה. ואולי מדובר במילים ששמה הבת בפי האם כפי שהיא מבינה אותה, או חפצה להבינה בדיעבד, הבנה כואבת לרוחה, לסבלה ולמניעיה, הדרושה כדי לנסות לסלוח לה בשורה האחרונה, אם זו רק תבטא חד וחלק את המילה אהבה, אך ספק אם זו נאמרת!

אחרי מסע ארוך באוקיאנוס חייה ושיריה, מתגלה שהאם הונעה בידי חרדה קיצונית-חולנית, פוסט שואתית, לבתה, נשלטת בידי חשש טמיר שהבת תצא "מקולקלת", שמרדנותה תוליכנה לתהומות השאול, בלי שתוכל להבין שהדאגה הטוטלית היא הדוחפת אותה בדיוק לשם. דאגה זו היא שיטתה ויכולתה היחידה להביע אהבה אימהית, שבה היא לא מודה. וכך השיר רצוף ריכוז מטורף של ביטויי אמא פולניה. לא מצאתי הוכחה טובה יותר מזו לטענתי ש"הדרך לגיהינום אצל האימהות הפולניות רצופה דאגות לילדיהן".

זה ניכר במניפולציות לצרכי שליטה בילדים ההופכים לקורבן של הקורבן. בקיבעונות והתנהגות כפייתית שאינם מסוגלים להשתחרר מהם, ביחס לאוכל, בכפיית הילד שיסיים את האוכל בצלחתו, הפחד שלא יגדל, החרדה משינוי בשגרה והאימה המתמדת מפני אסונות לא צפויים. ומכאן גם פחד של האם מפני התנהגות חריגה של הבת והשאיפה והדחיפה הבלתי פוסקת להתנהגות "נורמטיבית" בלבוש, בבחירת חברים, ביחס למין, בהתנהגות סביב לשולחן, במתן כבוד למבוגר ולהורים ולהישגים (בלימודים). כל סטייה מאלה נתפסת כמובילה לאסון.

הכפייתיות היומיומית, הדאגה החולנית לילדים, הגובלת לעיתים באלימות מילולית, גם אם לא פיסית, או ב"אלימות פסיבית", מתוארת יפה בספריו של דוד גרוסמן – "עיין ערך אהבה" ועוד יותר ב"ספר הדקדוק הפנימי", שבו האימא ניצולת השואה היא התגלמות הרוע, הגובל במפלצתיות, שתלטנית ומונעת במה שתחשוב ותאמר הסביבה – דעת הקהל. היא אולי לא מרימה על בנה יד, אך משפילה ומקטינה אותו, עד שהוא "מחליט" בגיל 10 לא לגדול פיסית. וכאן? גם הילדה כמו "מחליטה" (במירכאות) לא לגדול, להשאר ילדה, מבחינה נפשית, אך הדיסוננס ההתנהגותי שנוצר בין הגוף הנשי לנפש הילדה הוא בעיני אמה – פריקת עול. בכוונה! על זה אומרים בפולנית: "למה את עושה לי את זה?"

הרצנזיה נכתבה לקראת השקת ספרה של רונית, ועיקריה הוצגו בידי המחבר במהלך הארוע