אשר גל
האיש בחלון
היה איש אחד שיום ולילה עמד ליד החלון והשקיף לרחוב . נטוע במקומו, ניצב על משמרתו, לא היה מי שזכה לראות את פניו המוסתרות מעבר לוילון. מידי פעם היה נשמע קולו המרעים כשהיה גוער בבעלי כלבים העושים צרכיהם מסביב לביתו. הוא היה מטיל מורא בנותנים דרור לחיות המחמד:"אסוף את צרכי הכלב וקח אותם איתך, או שארד ואאכיל אותך בהם" . במשך שנים לא נמצא מי שסירב לעשות מבוקשו, וכך הפך לאימת העיר כולה. הצייתנים שבין בעלי הכלבים היו מכינים מראש שקיות ואוספים את הצרכים מבלי להתמהמה .אף אחד לא ידע מי האיש, מתי בא לגור בבניין, האם הוא יוצא מדי פעם לשאוף אוויר, לבקר בני משפחה ואם יש לו אשה וילדים. אף אחד לא הבין מדוע מרעים האיש קולו דווקא נגד בעלי הכלבים ואיך אינו נרדם בלילות. שאלות רבות היו עליו , ואף לא תשובה. אנשי העיר פחדו ממנו תחילה, אחר כך העריצו את תכונותיו המופלאות. הם החלו לשרתו ולהביא לו מנחות. מתישהו החלו להישמע קולות של תומכיו שאמרו, שמי מבעלי הכלבים שיעז לדבר נגדו, יאלץ לאכול את צואת כלבו. מספר האנשים התומכים בו הלך וגדל מיום ליום. כך גם מספר המביאים לו אוכל ומנחות והמשלמים את חשבונותיו מתוך בחירה.
פעם הגיע תושב חדש לעיר שלא שמע את שמעו. יום אחד הלכו הוא וכלבו לטייל והגיעו אל מתחת לחלון המפורסם. הכלב עצר והחל לעשות צרכיו. מיד הרעים עליו הקול וברקים נראו בשמיים. לתושב החדש הקולות לא נשמעו מאיימים. להפך, כל המחזה שעשע אותו . הוא בקושי בלם את צחוקו וקרא לעבר החלון: "אשמח לפגוש אותך, אם תרד". למשמע הדברים עצרה תנועת העוברים והשבים והם נעמדו בסקרנות מהולה בפחד, מחכים לראות מה יעשה האיש מלמעלה. הנוסעים במכוניות ובעלי הכלבים חיכו שסוף סוף יראה פניו. כשזה לא קרה הם החליטו לחזור לשגרת יומם. האיש בחלון לא ירד ובעלי כלבים נוספים, נתנו ליצורים על ארבע לעשות את שהם הכי אוהבים לעשות על המדרכה. למרבה הפלא, שום דבר רע לא אונה להם.
מאז אותו יום השתתק האיש בחלון. איש לא שילם יותר את חשבונותיו ולא הובאו אל סף דלתו מנחות. התושבים הפסיקו לפחד, לאחר שהדמות הנערצת חזרה להיות כאחד השכנים. באחד הימים האיש בחלון נעלם כלא היה. אף אחד לא הרגיש מתי זה קרה. אף אחד לא ראה. מן הסתם עבר הוא לגור בעיר אחרת.