תמי קויפמן

​

 

מִדְרָכוֹת

מַפְתִּיעוֹת גַּם אוֹתִי

אֲנִי אוֹמֶרֶת

 

לוּ יָכֹלְתִּי לִדְרֹךְ עַל הַקַּוִּים

הָיִיתִי נִשְׁאָר

וְחוֹלֵק אִתָּךְ פִּסַּת מִדְרָכָה

שְׁפוּיָה

אַתָּה אוֹמֵר

 

כַּפּוֹת רַגְלָיו שֶׁל אִיצִיק בַּרְזִילַי (שֵׁם בָּדוּי)

דּוֹרְכוֹת

קַוִּים

חוֹצִים אֶת לִבּוֹ

וְחַיָּיו בְּסַכָּנָה.

 

הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ מִסְתַּכֵּם

בְּקַו אָדִישׁ

אֲנִי אוֹמֶרֶת

 

הָעֵינַיִם שֶׁל אִיצִיק בַּרְזִלַּי

נוֹדְדוֹת אֶל הַפַּחַד,

מִתְפַּלְּלוֹת לְנֵס

​

 

השיר נכתב מנקודת מבט של עדה, המקשיבה לאדם האובססיבי.  אפשר להניח למשל שמדובר במטפלת המגלה אמפתיה למטופל  (מִדְרָכוֹת מַפְתִּיעוֹת גַּם אוֹתִי אֲנִי אוֹמֶרֶת) שמנסה בכך להקטין את הבעיה כי גם לאנשים "רגילים" יש התנהגות דומה שהמרחק בינה לבינו הוא כלום "קו אדיש". השימוש בביטוי משמש להקטין את החרדה מפני דריכה על קוים, מאחר שהקו חסר רצון ויכולת להשפיע על גורלנו. נראה שהפחד מדריכה על הקווים במדרכה שקול לפחד ממוות, אימה מכוחו של המיסטי, השטני.

​

 

 

לְלֹא שֵׁם

 

תָּמִיד יֶשְׁנָהּ הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁבָּהּ

תַּעֲבֹר הַשְּׁפִיּוּת שֶׁלִּי אֶת

הַגְּבוּל

תֵּצֵא מִדַּעְתָּהּ

תִּתְעַרְבֵּב אִתִּי

וְנִהְיֶה כְּמוּסָה

 

אֲנִי שׁוֹקֶלֶת אֶת הָאֶפְשָׁרוּת

בְּאֶמְצָעִים מֻגְבָּלִים

וְנָעָה בֵּין שְׁפִיּוּת

לְאִי

נַחַת רוֹעֶשֶׁת

​

 

אמנם שיר זה אינו עוסק בדמות אובססיבית אך יש בו הליכה על הקצה והבעת  חשש לעבור אותו ולחצות את הקווים אל התנהגות לא שפויה. ראוי לציון האמצעי הטיפולי בו היא נוקטת  כלפי עצמה – שעיקרו החצנת השפיות והאנשתה, כמי שעלולה "לעבור את הגבול" למצב של אי שפיות. כאילו שלא הדוברת היא הבעיה, אלא השפיות כגורם עצמאי, העלול לאבד את עצמו  ו"להתאחד" עם הדוברת וכך להפכה ל"לא שפויה".  אך לדוברת יש רק אמצעים מוגבלים לשמור על האיזון העדין בו היא מצויה.