לילך גליל

 

​

הַאֵם

 

חוֹשֶׁבֶת. נִנְעֶצֶת. קוֹמֶצֶת. זָרָה.

כַּף יָדִי פְּתוּחָה לִרְוָחָה

וְאַחַר כָּךְ נִסְגֶּרֶת.

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת עַל כָּל יְלָדַי,

אֶצְבַּע אַחַר אֶצְבַּע מוֹנָה

אֶת שְׁגִיאוֹתַי –

אֵיזוּ דַּיְסָה בִּשַּׁלְתִּי בְּכָל הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁעָבַר

וּלְמִי לֹא נִשְׁאַר.

 

​

להשתנות

 

מַשְׁמָע, לְוַתֵּר עַל אֵיבָר, עַל מַשֶּׁהוּ מֻכָּר

שֶׁבִּקַּשְׁתְּ לְהַחֲלִיף. אֵיבָר בִּפְּרוֹטֵזָה.

לְהִשְׁתַּנוֹת זֶה לְדַדּוֹת. לִלְמֹד לְהִסְתַּדֵּר

מֵחָדָשׁ בְּבַיִת זָר, נָקִי מִדַּי, מְסֻדָּר.

לְהִשְׁתַּנוֹת זֶה לַעֲצֹם עַיִן אַחַת, הַשְּׁנִיָּה

פְּקוּחָה, מִתְגַּעְגַּעַת אֶל הָאֵיבָר שֶׁנִּקְטַע,

הֶחָסֵר הַפּוֹעֵם בִּכְאֵב פַנְטוֹם בּוֹעֵר. לְהִשְׁתַּנּוֹת

זֶה לֹא לִהְיוֹת לְעוֹלָם מִישֶׁהוּ אַחֵר.

 

בשבחי הציפלרקס

 

יָמִים רַבִּים אֲנִי שׁוֹכֶבֶת

בְּלֹא-כְּלוּם.

הַתִּקְרָה רֵיקָה.

הַמַּרְאָה שְׁקוּפָה.

הַמָּסָךְ שָׁחֹר.

מִפִּנַּת הַחֶדֶר נוֹבֶטֶת הַשְׁעָרָה

שֶׁמָּא לֹא אָקוּם לְעוֹלָם.

הַלֵּילוֹת בָּאִים

אֲרֻכִּים וַעֲצוּמֵי-עֵינַיִם

לוֹחֲשִׁים לִי: קוּמִי, קוּמִי –

 

וְאֵינֶנִּי כַּלָה.