אביטל קשת

 

​

לטאה

​

יֵשׁ לָהּ לְטָאָה בַּשֵּׂעָר. הִיא בְּטוּחָה שֶׁרָאֲתָה שָׁם בֵּין הַשְּׁבִילִים הַמִּסְתַּכְסְכִים לְטָאָה, וְאוּלַי הָיָה זֶה עַכָּבִישׁ. הִיא מַעֲבִירָה מַסְרֵק מְשֻׁנָּן עַל פְּנֵי הַקַּרְקֶפֶת וְשׁוֹלֶפֶת קַשְׂקַשׂ. לֹא, אֵין לָהּ לְטָאָה. לֹא בַּשֵּׂעָר. אוּלַי עַל הַמַּרְפֵּק אוֹ עַל עֶצֶם הַזָּנָב?

​

 

מִן הַסְּתָם צָפְתָה אֶתְמוֹל בְּסֶרֶט מְצֻיָּר, פַּס הַקּוֹל הֶחְרִישׁ אֶת אָזְנֶיהָ וְנִדְמֶה הָיָה לָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ הַמָּסָךְ קָפַץ מַזִּיק. מִיָּד נִזְכְּרָה שֶׁהַבַּיִת עָבַר רִסּוּס עַל יְדֵי מַדְבִּיר שֶׁהִבְרִיחַ יוֹנִים מְבֹהָלוֹת.

​

 

אֲבָל לְטָאוֹת, הֵן יְכוֹלוֹת לְבַלְבֵּל.

​

לִפְעָמִים אַתָּה מַדְבִּיר לָהֶן אֶת הַזָּנָב. הָרֹאשׁ בִּלְתִּי נִתָּן לִשְׁלִיטָה.

​

​

 

הלטאה היא מטפורה להתנהגות אובססיבית קומפולסיבית, אך ראשית היא נושא האובססיה של הדוברת, בה היא נאבקת במטרה להסירה מגופה. הבחירה בלטאה נעשית בשל מה שהיא מסמלת – זוחל, בעל דם קר, מעורר רתיעה, יותר מבעלי חיים כמו כלבים וחתולים, למשל. הזחילה עצמה היא מקפיאת דם ודוחה, בייחוד הזנב המתנועע כאילו הוא עצמאי מיתר הגוף. בשיר זה המלחמה בלטאה מתוארת אף כחסרת סיכוי, מאחר שבדמיונה של הדוברת היא עוברת ממקום למקום, כך שגם כשנדמה כי הדוברת מצליחה ל"טהר את הראש" שלה ממושא האובססיה ("הלטאה"), מתברר שהיא הצליחה בסך הכל להדביר רק את זנב "הבעיה" ולא את עיקרה, מכיוון ש"הראש בלתי ניתן לשליטה", והרי  "הכל בראש", כפי שכתב גם אופגנג.