דויד מנשה

 

​

מה לאובססיה ולי

​

 

מָה לָהּ, לְאוֹבְּסֶסְיָה וְלִי, לְבַד

מִדַּחַף לָאו בָּר כִּבּוּשׁ לִשְׁמֹעַ

אוֹתָךְ אַהֲבָה וְלֹא יוֹתֵר מִן

הַצֹּרֶךְ הַנִּשְׁלָט שֶׁל הַצִּפּוֹר

לְהַמְשִׁיךְ לְנַפְנֵף כְּנָפַיִם

בַּמָּרוֹם.

 

מָה לִי וּלְאוֹבְּסֶסְיָה אִם לֹא

הָרָצוֹן הַנִּטְרָף אֶל עַצְמוֹ לַחֲזֹר

וְלוֹמַר אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְּךָ, גַּם

כְּשֶׁמָּנוֹד הָרֹאשׁ הָאוֹבְּסֵסִיבִי

שֶׁלְּךָ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה מַשְׁבִּית

בִּי חַדְרֵי לֵב, כַּעֲצִירַת רִפְרוּף

כַּנְפֵי הַצִּפּוֹר בִּמְעוֹפָהּ.

 

אֵין זֶה, אַתְּ אוֹמֶרֶת, בִּגְלַל

שֶׁאֵינֵךְ אוֹהֶבֶת וְלֹא מִשּׁוּם כָּל

כֹּרַח אַחֵר, לְבַד מִצֹּרֶךְ בִּלְתִּי

נִשְׁלָט. וַאֲנִי מַקְשֶׁה, אִם בַּל יְגֻנֶּה

יֵחָשֵׁב לָךְ הַהֶכְרֵחַ לַחֲזֹר וְלִמְשֹׁךְ

מַטָּה אֶת קְצוֹת פִּיךְ וּמָה לְכָל זֶה

וְלָאוֹבְּסֶסְיָה שֶׁלִּי בָּךְ וְלָאוֹבְּסֶסְיָה

שֶׁאֵין בָּךְ אֵלַי, לְבַד מִן הַבַּדָּד

הַמְּשֻׁתָּף.