שגיא אלנקווה

 

​

פחד וחולשתו כאדם וניסיון להבין את מהותו זו הם מוטיבים חוזרים שוב ושוב ברבים משיריו של שגיא אלנקווה. חזרה זו יוצרת מרכיב קומפולסיבי. שירים רבים "הולכים עד הקצה" ומבצעים דה-קונסטרוקציה, פרוק והקטנה עד הסוף של מהותו, לעתים תוך הפיכתו "מאדם לחפץ", או "מאדם לסך כל אבריו". התוצאה יכולה להיראות כדה-הומניזציה עצמית מכוונת, של פירוק דמותו וריקונה מאנושיותה ומ"רגילוּתה" – אך זאת הדובר עושה כדי להגדיר מחדש את ייחודיותו, את עומק רגשותיו, תחושותיו, וסבלו. קרי – כדי להסביר את אנושיותו. על ידי כך הוא שב ובונה – "מבין" – את מכלול "חלקי" אנושיותו.

בשיר "חוסני" מתוארים "סך כל" חלקי גופו הרפה של הדובר, כדי להצביע על חוסר אונים, רפיון, ואף פסיביות (וּכְמוֹ מְשֻׁתָּק לֹא יָכֹל לְהַבִּיט לְהָרִים קוֹל לְהָזִיז יָד). זאת בניגוד ל"רוב" (ובמשתמע הרוב מנוגד ושונה מנוספים הדומים לו: "כֻּלָּנוּ כָּךְ, אֲבָל הָרֹב…") אשר מסוגל להתמיד ולהחזיק מעמד, "לַנֶּצַח", אך נצח זה הוא "רֶגַע קָלוּשׁ". לכן ניתן להרמז שההבדל בין הרגילים לבינו אינו כה גדול, ושחולשתו היא "חוסנו", בהיותו על קצה, על הגבול בין הרגיל ל"לא-רגיל".

  בשיר "אני מפחד" אין פרוק מכוון כזה, אלא תחושה שבין-רגע אחד הוא עלול "להתפורר" באופן בלתי נשלט, והוא מביע חשש טמיר שהתפרקות כזו, לכלל "גוש חסר צורה וצבע", תגרום לאובדן אנושיותו. אך די בכך שהוא מבודד לרגע איבר אחד – עצם חדה ושבורה – כדי לסמל את שבירת עצמיותו. אבר אחד בודד הופך ל"אני" כולו – השבור.

ואילו בשיר "הטוקבקיסטים" אבר אחד זעיר – זיף, שערה על פי הטבעת, הופך לכינוי קיבוצי לא רק לו עצמו, אלא לכלי אבחנה "סוציולוגי" לתיאור עליבותה של קבוצת בני אדם, שתכונתם המרכזית לכאורה היא האובססיה שלהם – הצורך להגיב לדברי האחר (לרוב תגובות חסרות ערך ואף קיצוניות למאמר, לשיר, או לתגובה של טוקבקיסט אחר). אולם המשורר עצמו עוד מקצין ותוהה שמא אולי כל בני האדם הם בסופו של דבר, חסרי ערך (ומסריחים?) כמו אותה שערה.

ראוי לציין כי אלה אנו, כקוראי השירים, המזהים התנהגות אובססיבית בחזרה שוב ושוב אל אברי הגוף, של הדובר עצמו ושל אחרים, המזהה בהם יסוד עלוב ואף בזוי, המסמל את ישותו של האדם (ובכל זאת בשירים אחרים הוא מזהה גם גדלות בו זמנית, גם בעצמו, וברור כי עבור המשורר אלו הם אמצעים מטפוריים, שיטה ייחודית של התבוננות.

​

​

 

אני מפחד

​

 

הֶרֶף מֵהַתְּנוּעָה הַחַמָּה, הַכְּבֵדָה

שֶׁל הַגּוּף, נֶחֱרָץ

בְּתוֹכְכֵי תּוֹדָעָתִי.

וְאָז אֲנִי מִתְפּוֹרֵר.

פּוֹנֶה לְכִוּוּן אֶחָד וְלַכִּוּוּן

הַנֶּגְדִּי בָּהּ בָּעֵת.

נִכְוָה.

וְאֵימָה גְּדוֹלָה מְמַלֵּאת אֶת לִבִּי-

אִם הֶרֶף עַיִן מַזְקִיף קָצֶהָ הַמְּחֻדָּד שֶׁל עֶצֶם

שְׁבוּרָה בְּתוֹדָעָתִי

כַּמָּה מְנוּעִים הַגּוּף וְהַהֲוָיָה הַכְּלָלִית

מִלְּרוֹקֵן מֶרְחָב עַצְמִיּוּתִי מִפְּרָטִים?

מִלַּעֲשׂוֹת אוֹתוֹ גּוּשׁ חָסֵר צוּרָה וְצֶבַע, סוֹבֵל?

​

​

 

 

חוסני

​

 

מָה מְטַפֵּס

בְּתוֹךְ גְּרוֹנִי?

יְצוּר חָסֵר

הָאוֹנִים,

דַּלּוּת בִּקְשִׁיחוּת,

פַּחְמֵימוֹת,

שֻׁמָּנִים,

סֻכָּרִים,

סָכָרִין,

קָפֵאִין,

דּוֹפְקִים עַל דַּלְתִּי

וְאֵין דֶּלֶת

הַדֹּפֶן פְּרוּצָה.

אָדָם הוּא עוֹר

וּבַשַּׂר וּמֹחַ,

עֲוִית,

עֲוִית חֲזָקָה,

שֶׁמִּתְפָּרֶקֶת כְּמוֹ

בָּרָק בָּאַטְמוֹסְפֵרָה.

אֲנִי כָּל כָּךְ רָפֶה

שֶׁאֵין לִי

מִלְּבַד עֲצָמוֹת וְתָאֵי

הַיַּלְדוּת,

שֶׁנּוֹצְרוּ כִּמְעַט מֵעַצְמָם.

אֲנִי נִלְקַח מִפֹּה

וּכְמוֹ מְשֻׁתָּק

לֹא יָכֹל לְהַבִּיט

לְהָרִים קוֹל

לְהָזִיז יָד.

כֻּלָּנוּ כָּךְ,

אֲבָל הָרֹב

יֵשׁ בָּהֶם

חִסְפּוּס, לַהַב,

אֵיבָר גַּס,

מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּשְׂרַף

בְּצִ'יק

אֲבָל מַחֲזִיק מַעֲמָד

עוֹד רֶגַע קָלוּשׁ

שֶׁהוּא אָרֹךְ

כְּמוֹ נֵצַח אֵינְסוֹפִי.

​

​

(1.5.17)

​

 

הטוקבקיסטים

 

אֲנִי שַׂעֲרָה עַל פִּי הַטַּבַּעַת

שֶׁלָּכֶם, אַתֶּם שַׂעֲרָה עַל

פִּי הַטַּבַּעַת שֶׁלִּי,

זִיף שֶׁכָּזֶה.

וְאוּלַי בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם,

אָנוּ, בְּנֵי הָאָדָם,

אֵלּוּ שֶׁטוֹקְבֶּקִיסְטִים

וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא

זִיפִים דַּקִּים

עַל שְׂפַת פִּי טַבַּעַת

שֶׁל יַשְׁבָן

כְּמוֹ פְּלָנֵטַת הָאָרֶץ

לְמָשָׁל,

שֶּׁהִיא שֹׁבֶל, כְּמוֹ שֶׁל בּוּל,

שֶׁל שֶׁמֶשׁ

שֶׁהִיא פִּטְמָה אֲדֻמָּה

בְּגוּף הַחַיִּים-מָוֶת

(שֶׁהִיא גּוּף מִתֹּקֶף

הֱיוֹתָה גְּדוֹלָה

וּבְרוּרָה לֹא בְּרוּרָה).

​

​

 

(16.4.17)

​

 

 

אֲנִי מְנַסֶּה לִלְכֹּד בְּתוֹכִי

כְּמוֹ סַלְסִלַּת אֲנִי, אֶת רְסִיסֵי

הַחַיִּים הַקְּטַנִּים, הָרְגָעִים,

שֶׁאֵינָם רְגָעִים שֶׁל חֶסֶד,

לְעִתִּים שֶׁל בְּדִידוּת וְצַעַר,

אַךְ הֵם הַיְּקָרִים בְּיוֹתֵר שֶׁבַּנִּמְצָא,

שֶׁיִּהְיוּ עוֹד. לִהְיוֹת, אוּלַי מַהֲתַלָּה

שֶׁל הַטֶּבַע, אוּלַי דָּבָר לֹא נִמְצָא מַמָּשׁ.

אוּלַי אֶפְשָׁר לִבְעֹר כְּמוֹ גַּפְרוּר,

לְתוֹךְ הָרִיק הַשָּׁחֹר.

אֲבָל הַאִם נִהְיֶה אֵי פַּעַם כְּגַפְרוּר?

הַאִם נִבְעָר מַמָּשׁ מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ?

בְּנֵי אָדָם אֵינָם גַּפְרוּרִים.

לוּ הָיִינוּ כַּמְּכוֹנוֹת בְּעִירָה, כְּמוֹטוֹת בּוֹעֲרִים

בַּיָּד הַלַּהֲטוּטָן,

אָנוּ מְסֻדָּרִים שִׁכְבָה עַל גַּבֵּי שִׁכְבָה,

וְשִׁכְבָה אֵינָהּ יוֹדַעַת אֶת רְעוּתָהּ.

אֲנִי מְדַמְיֵן אֶת עַצְמִי וְאֶת הַמָּקוֹם

וַאֲפִלּוּ אֶת הַזְּמַן,

הֵם מְהַבְהֵבִים בְּתוֹךְ תּוֹדָעָתִי.

אָנוּ מְדַמְיֵנִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם חַיִּים, אֶלָּא בַּדִּמְיוֹן.

הַדְּיוֹ הִנּוֹ הַמְצָאָה מֻפְלָאָה. אָכֵן.

גַּם הַתֵּאַטְרוֹן. נוֹלַדְתִּי לְמָקוֹם רַךְ מְאֹד.

גַּם אִם לֹא שָׁכַנְתִּי בְּבֶטֶן אַחַת שֶׁל אִשָּׁה

רֹב הַזְּמַן, הָרֵי הַמָּקוֹם הָיָה רַךְ

וְגַם יְמֵי צְעִירוּתִי לֹא הֵגִירוּ רִיר כָּבֵד.

וּבְכָל זֹאת לֹא הָיִיתִי צָהֹב וְיוֹקֵד

וְלֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן לִפְרֹחַ לָבָן וְשָׂעִיר

כְּסַבְיוֹן. לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן בְּתוֹךְ הַזְּמַן.

הָיִיתִי רַךְ מַסְפִּיק כְּדֵי לְהִקָּרֵא בֶּן אִשָּׁה?

אוּלַי. הַפַּחַד וְהַחַיִּים מְשַׂחֲקִים עִמִּי מְשַׂחֵק

מוּזָר. כְּמוֹ כָּל מִשְׂחָק, כְּלָלִים בְּרוּרִים

הֵם צָו גּוֹרָל. אֲבָל הַמִּשְׂחָק הַזֶּה דּוֹרֵשׁ מְעַט

יוֹתֵר הַתְמָדָה מִשְּׁאָר הַמִּשְׂחָקִים.