שמעון רוזנברג

 

​

התאבדות יחידים ברבים

 

אֵין הָעוֹלָם אָדָם

הַמְּאַבֵּד עַצְּמוֹ לָדַעַת בְּדֵעָה צְלוּלָה

וְאֵין הָעוֹלָם מַכְחִיד עַצְמוֹ מֵרְצוֹנוֹ

הַדֵּעָה הִיא הַנּוֹתֶנֶת, לָמָּה נִבְרְאָה לָנוּ בִּינָה

אִם לֹא כְּדֵי שֶׁנַּשִּׂיג מָה לַעֲשׂוֹת עִמָהּ

וַאֲפִלּוּ הִיא פְרִי אֶבוֹלוּצְיָה חַסְרַת סִבָּה,

צֹרֶךְ קִיּוּמִי שֶׁל רֶגַע, אוֹ לְשָׁעָה,

וַהֲרֵי הֶרְאָה הָעוֹלָם לְפָנֵינוּ שֶׁטּוֹב בִּלְעָדֶיהָ.

 

וְהִנֵּה אִישׁ-עוֹלָם הוֹלֵךְ וּמַכְחִיד אֶת עַצְמוֹ בְּלִי לָדַעַת

וְגָרוּעַ מִזֶּה, בְּלֹא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אִכְפַּת מֵעַצְמוֹ

כָּפוּת רַק לְרֶגַע זֶה, אֲפִלּוּ לֹא לְשָׁעָה

אוֹ אִכְפַּת רַק מִשָּׁעָה, אַךְ לֹא מִשָּׁנָה,

וְלֹא מְשַׁנֶּה לוֹ מָה בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה

אִישׁ עוֹלָם הוּא בָּר הַכְלָלָה בְּתָא כֶּלֶא 

יְחִידִים חֲכָמִים יֵשׁ בּוֹ רַבִּים, גַּם בְּנֵי כִּלְאַיִם 

אֲסוּרִים בֵּין תְּבוּנָה מְצִיקָה לִכְסִילוּת נוֹחָה

מֻקָּפִים בְּטִפְּשׁוּת הֲמוֹנִים וְקֹצֶר רוּחַ אֲסַפְסוּפִי

בְּבַעַלֵי עִנְיָן וּמָמוֹן וּמֶמְשָׁלוֹת וַחֲבָרוֹת

שֶׁאַצָּה לָהֶם הַדֶּרֶךְ בִּיחִידוּת בֵּיתָם בְּרִבּוּי נַחֲלָתָם

עַל סַף תְּהוֹם מַרְעִידָה מִתַּחַת לַמִּבְנִים הַיָּפִים

שֶׁהָגָה הָאָדָם בִּיחִידִים וּבְרַבִּים לְמַעַן רוּחוֹ

וְאֵין עוֹצֵר וְאֵין מַחְסוֹם אֶלָּא כְּשֶׁיֵּרָאֶה 

שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מֵהֵם עַמּוּד וְזֵכֶר, וְיִגְבַּר הַדָּבָר

שֶׁיִּקָּרֵא לוֹ סוֹף עוֹלָם בִּגְלָל תַּאֲווֹת

וּמְרִיבוֹת שֶׁיַּפִּילוּ אֲדָמָה וְשָׁמַיִם מִמְּקוֹמָם 

 

 

יבבה בעידן המחאה

 

צְאוּ מִן הַחֶדֶר!

 

שׁוּב הַשֶּׁקֶט קַרוֹתֵחַ בְּעֵין הַסְּעָרָה

וּמִתְכַּנֵּס לְלֹא רוֹעֶה הָעֵדֶר

סוּפָה קוֹצֶרֶת אֶת צַעֲרָהּ

ומְחַדֶּדֶת אֶת קֵהוּת הַכִּידוֹנִים

 

צְאוּ מִן הֶחָצֵר 

 

הַדְּמָמָה בַּחוּץ מְחַסֶּמֶת אֶת הַסַּכִּינִים

לֶהָבָה מְלַבָּה אֶת זַעְמָהּ וְאֵין נוֹצֵר

 

צְאוּ, צְאוּ מִן הַחֹרִים

הַנִּיחוּ לְשִׁירִים

לֹא דַּי לִמְשׁוֹרְרִים בִּיבָבוֹת

מֻשְׁגָּחִים עַל אֵשׁ קְטַנָּה

מְקוֹמָהּ שֶׁל הַשְּׁאָגָה בָּרְחוֹבוֹת

שָׁם הַיֵּאוּשׁ שׁוֹלֵף

לַהַב מִלֵּב הַסַּכָּנָה 

 

צְאוּ מִן הֶחָצֵר

לְכוּ אֶל הַכִּכָּרוֹת

וְאֵין עוֹצֵר

 

 

כבר לא צריך להתנבא 

(בהשראת דברי יצחק לאור)

 

לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ

הַלֵּב נֶחֱשָׂף וּכְבָר אֵינוֹ בּוֹכֶה,

מָרִיר יִצְחָק לַיּוֹשְׁבִים לְמַעְלָה,

צִינִי תְּמִידִי, גַּם כְּשֶׁאֵינוֹ לוֹעֵג.

הוּא אֵינוֹ מִתְיַמֵּר וְלֹא מִתְהַדֵּר

בְּמִסְכֵּנוּת קַסָנְדְרָה

לְנוֹכַח הַסַּכָּנוֹת הַבְּטוּחוֹת 

בְּאֶרֶץ זוֹ 

שֶׁמַּכָּה עַצְמָהּ בֶּעָצְמָה

עַל לְחָיֶיהָ הַחַיְכָנִיּוֹת.

בִּמְקוֹם זֶה נוֹסֵעַ אֶל הַגּוֹלָה

וְכִי לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכַּח?

וְלֹא כְּדֵי לִשְׂמֹחַ שִׂמְחָה שְׁאוּלָה?

אָז מָה?

וּבְכֵן, 

גַּם שִׂמְחָה לְאֵיד הִיא גְּאֻלָּה.