צבי נֹח
כָּאוֹר הַשָּׁקוּף
[רשימות ממרתפי "להב 866"]
אחד מהשוטרים צעק שהשעה שלוש ורבע ושנותרו פחות מארבע שעות עד שמשמרת הבוקר תחליף אותם. פה ושם נשמעו קולות של סירנה, ומבעד לחלונות ניבט אליו צילן הדהוי של הגבעות שהשתפלו אל עבר בניין המשטרה המיושן. מותש, עצם הוא לרגע את עיניו, ועפעפיו הרכוסים מיאנו לשוב ולהיפתח.
"אני חוזר ומסביר לך שתקפת שוטר," העיר אותו הקול שהפך בשעות האחרונות מוכּר עד־זרא. "לא מספיק שאתה עבריין כמו כל החברים המפגינים שלך, אתה גם סמרטוט אלים."
"אני דורש שתכתוב בדף שלך שקראת לי 'סמרטוט' ו'עבריין', ואני אומר לך בפעם השלוש מאות, לא תקפתי אף אחד."
"אני סומך על השוטר שעיכב אותך, ואם הוא אומר שהיית אלים, אז היית אלים. בחוץ, ביחד, מול המצלמות, אתה והחברים העבריינים שלך עושים מה שאתם רוצים. בארץ משתולל וירוס מסוכן, ולכולכם אין מה לעשות חוץ מלהפגין ולהשתולל."
"אנחנו-"
"כבר הזהרתי אותך, שכאן, בבניין הזה, בבניין הזה איפה שמקפידים על החוק והסדר, אתה לא תדרוש כלום ולא תכתיב לי מה לעשות. אני מציע לך, לטובתך, שפֹּה תעשה רק מה שאני אגיד לך לעשות, ובדיוק איך שאני אגיד לך."
כשפער השוטר את פיו, הותז לעברו הבל־פה סמיך. שיניו נוקדו בכתמי ניקוטין וטוייחו זו לזו בעיסה בצקית לבנבנה.
"כמו שלא תקפתי שוטר, אני לא שום דבר מהכינויים שאתה מדביק לי. במדינת חוק וסדר-"
"אתה לועג עליי עכשיו?"
"אני לא לועג. אני רק אומר שבמדינת חוק וסדר שוטרים לא מכים מפגינים ולא מאשימים סתם. לא משקרים. אני מבקש ממך להפסיק לנופף בָּאַלָּה שלך מול הפנים שלי. כבר שעה אתה מנופף בה מול הפרצוף שלי, ואני פוחד שהיד שלך תתעייף ותסטה קצת."
"אתה ממשיך לעצבן אותי עם ההוראות שלך. היא תסטה רק אם אני אגיד לה לסטות. ואתה עוד הפעם מדבר שטויות; התפקיד הבסיסי של כל שוטר בישראל זה למנוע הפרעות והתקהלויות של עבריינים כמוך ברחובות ציבוריים ובדרכי תעבורה."
"עצרתם אותי סתם. עמדתי שם בשקט, ולא-"
"תפסיק לבלבל את המוח, ותחתום. אני משחרר אותך בערבות, למרות שהיית צריך להתייבש שנתיים במגרש הרוסים. אם אתה רוצה להשתחרר, אתה חותם שאתה לא מגיע לבלפור ובכלל לא משתתף בהפגנות בחודש הקרוב. אני נותן לך במתנה חודש בשביל שתוכל לעשות ביד."
"אתה לא יכול-"
"אמרתי לך לא להגיד לי מה אני יכול ומה אני לא."
"הָאַלָּה שאתה מנופף מול הפרצוף שלי מפחידה אותי. תסלק אותה."
קול פצפוץ יבש וחד נשמע שעה שניחתה הָאַלָּה בעוצמה על ראשו.
***
העריכה הסופית של עבודת המאסטר אותה כתב במסגרת לימודיו באוניברסיטת בר־אילן, ואשר עסקה בשימורן של היסודות הקוויאטיסטיים של החסידות בישראל של המאה ה- 21, יכולה הייתה להמתין כמה שעות.
אוטובוס מפגינים עמוס ומנוכר לתו הסגול יצא מתל־אביב לבלפור בשעה שש בערב. השמש דאתה אל עבר קו רקיע נייח, אדומה, תפוחה ואלכסונית. כשעקפו את כביש מס' 1 ונכנסו דרך שכונת עין כרם, הזכיר מישהו שפעם היו שם כפרים ערביים, ושעדיין, "בואוּ, שלא נטעה", מפכפכים שם במתק מעיינות רבים, שהצליל שלהם מזכיר לו תמיד את הנַכְּבָּה. "הוֹ גּוּף מִתְנַגֵּן, הוֹ מַבָּט מִצְטַלֵּל, אֵיךְ נֵדַע לְהַבְדִּיל בֵּין מָחוֹל וּמְחוֹלֵל?"
בחורה צעירה, ככל הנראה חברת הצוות שאירגן את ההפגנה, נטלה את המיקרופון ואמרה: לשמור על מרחקים אחת מהשני; מסיכות ומסיכות ומסיכות, כל הזמן מסיכה על הפנים, כולל על האף, לא להגיש להם עילות מעצר על מגש של חוסר זהירות; לא לפנות לשוטרים, ותעשו הכול, ממש־ממש תשתדלו לא לענות ולא להגיב לפרובוקציות שלהם, כי בדיוק לזה הם מצפים; לא למסור פרטים אם אין סיבה; ובעיקר, לזכור שהם מתעצבנים כשמצלמים אותם, אז, בזהירות, וקדימה, בואו נסלק את המושחת מבלפור.
בהגיעם, הייתה ההפגנה בעיצומה. ולמרות ההמולה הרבה, באמירֵי העצים המחטניים שהקיפו את הכיכר ניכרה תכונה שקטה, רוחשת קלות, כמו והקפידה שלא להעיר מרבצם את דיירי הבתים סביב. זאת הייתה הפעם הראשונה שלו, והוא תמה על יכולתה של השכונה להיות בְּדֵלָה לעצמה בתוככי התכונה הרעשנית והשחיתות שהלכה וגאתה.
***
כשניחתה הָאַלָּה על ראשו הוא התאמץ להתעלם מן הכאב הבלתי נסבל ולרגע קט הצליח להתמקד במשימה שניקרה בראשו דקות ארוכות: לשלוף את איברו ולהטביע במים רבים את כתב השחרור בערבות הלא־חתום.
הקשת פגעה בדף: שמנמנה, בוהקת וקשוייה. היא עטתה גון צהוב־ורדרד, בעצם צהוב־מוזהב, ושפעה חרוזי־פנינים זוהרים. רסס המפגש בין המתז החמים־עיקש־ושופע לבין כתב השחרור בערבות הלא־חתום ניתז אל־על, ואז שב וצנח, נמרח, חבוּל ומותש, לאורכו ולרוחבו של השולחן הכעור. באפו עלה ניחוח אפרסקי, חמים ורווי תקווה.
הוא התרכז באחיזת כף ידו והפסיק לשמוע את צרחות השוטר, הפסיק להרהר במאפייניה של החסידות בישראל של המאה הנכחית, והתעלם מן הָאַלָּה שהתנופפה מול פניו שעה ארוכה במסלול אליפטי ומתעתע, כלוּלאת מֶבּיוּס.
המפל המשיך להשתפך: מעשן ונמוג, מעשן ונמוג, דבק בעיקשות במשימה שהוצבה לו. אדים חמים הסתלסלו מתוכו, מקדירים קלות את חדר החקירות, ממלאים את חזהו אושר. ידו המשיכה לאחוז באיברו: לרגע מופתעת, נרעדת מעט, לרגע מאיימת לשמוט את אחיזתה. האימה, המהלומות בתחתית המעיים, תחושות היניקה בחלל החזה, אלו ואלו נעלמו.
כתב השחרור בערבות הלא־חתום ספג את השִפעה הזהובה. תוואי הזרימה חרטו בו קניונים, הם נהרו אל עבר האגמים שנקוו בתחתיתו, מאיימים לעלות על גדותיהם. בסופו של יום, כך חשב בשניות האינסופיות ההן, הקשת ועוצמת המתז מגדירים את אופק החיים בשיקופם הגברי, אם לדייק ואם להיות כוללניים לרגע. לא עוד. לא הוא. תמו ימיהם של הזרימה המבויישת, המעוכבת, של היסוסיו ההמלטיים המוכרים.
מכאן ואילך יסיט מדרכו כל מה שדבקים בו חסמים; מכאן ואילך, הוא יודע, יחגוג את גבריותו המתחדשת. מציאוּת חייו תתנשא ותעפיל עדי האינסוף, כמבשר שאינו מסב אף־פעם את ראשו לאחור. כָּאוֹר הַשָּׁקוּף.
חיוך התברג על פניו.
***
שופט חוקר ורופא מטעם המכון הלאומי לרפואה משפטית קבעו, ללא משוא פנים כמובן, שהוא נפח את נשמתו עוד בטרם נחת גופו על רצפתו הקרה של חדר החקירות. הם החליטו לכלול בדין וחשבון המסכם שלהם הערה מנחמת, לפיה "הוא לא סבל במותו. המוות הקפיא את חיוכו על פניו".