עילית שייר
א(מ)פתיה בשלושה מהלכים
מתחתי את זרועותיי הלבנבנות גבוה ככל האפשר ועמוד השדרה שלי התפוקק בקול משביע רצון. כמעט עשרים שנה אני נכנס ויוצא מהמוסד המסריח הזה. מסריח מחומר חיטוי, מסריח מתרופות, מחוקים והגבלות ובמיוחד מסריח מטירוף הדעת. כמעט עשרים שנה ובכל פעם אני מבטיח לעצמי חגיגית שזו הפעם האחרונה ושיותר אני לא נופל למלכודת הזאת. ואז אני אומר לעצמי שרק פעם אחת, גם בשביל לחגוג את השחרור וגם להתאבל על מה שאבד, רק פעם אחת. שיט.
מונית קטנה בצהוב טרופי ממתינה לי במרחק שלושה צעדים מעבר לשער הברזל. אני מביט בה בספקנות וקולט את הבן-זונה שבעמדת הכניסה מעלים חיוך. השומר במשקפי השמש ראי בוחן את הניירת ואותי, הוא מנסה למצוא טעות וזוויות פיו משתפלות כשהוא נכשל. אצבעו נעלמת אל הכפתור שלמטה והשער משמיע קול נקישה וגרגור כשהוא מתעורר לחיים.
"להתראות בקרוב." הוא מגחך ומרים יד עטוית כפפת עור שחורה. אני מרים אצבע משולשת. הנהג הסיקי שומר על קדימה ואני נדחק למושב האחורי כמו בשר טחון לציפוי נקניקיה. נראה שהמכוניות התכווצו מאז הפעם האחרונה שלי בחוץ.
"לאן?" הוא שואל בטון יבשושי ואני מוסר לו פתק מקומט שעליו משורבטת כתובת בעיפרון. אפשר לראות דרך המראה שמתחת לטורבן הלבן הוא מרים גבה כהה. אני מושך כתף ומביט דרך החלון. עשרים שנה, כוס אמק. פעם אחרונה.
לאחר שעה וחצי אנחנו מגיעים לשער אסיה של גן החיות בברונקס ואני נפלט לאוויר ספטמבר הנעים. בדרך הקצרה עד הקופות, יש לי זמן לקוות שלפחות הקופאית לא מכירה אותי. אולי זה הזקן הארוך שגידלתי שם, אולי המשפחות עם הילדים הצווחניים אבל, היא לא שואלת שאלות ואני משלם ונכנס. ישר בכניסה, מימין יש מסעדה עם שולחנות אוכל תחת סככה. הקיבה מתווכחת עם המוח ולמרות שיש לה טיעונים חזקים, אני מחליט נגד. יהיה זמן להתפנק על ארוחה אמיתית כשאסיים. כמה דקות הליכה והדרך מתפצלת. משמאל נמצא מתחם אפריקה ומימין תושבי ההימלאיה. אני עובר דרך פינת האכלה של יעלים ומשם לבבונים. הם צורחים עלי, חושפים שיניים דמויות כידונים ונאחזים ברשת הברזל. זיכרונות מהמפגש הראשון שלי עם המוסד הסגור עולים כמו קבס ומחמיצים לי את הנשמה.
ילד בן שתיים עשרה, עם התקפות אמוק, הסתגרות, רעידות ועצירת נשימה נלקח בעצת הפסיכיאטר למבחני הערכה. מתמוטט, צורח וסותם את אוזניו. ההורים, מהגרים חדשים שלא מבינים חצי מהמונחים הרפואיים ושליש מהאנגלית, מובהלים מהמצב, משתכנעים על ידי הסמכות היודעת ומוסרים אותו לטיפול עומק. האבחון הראשוני- אוטיזם. הילד עובר דרך שורות החדרים או הכלובים ושומע מבפנים ומבחוץ שלו את השיגעון. כמו הבבונים. כשהוא מצליח לחשוב, גם אם באופן חלקי, הוא מניח את ידו על סכין אוכל ודוקר את האח המטפל. משם הדרך קצרה לשהות ארוכה. הצוות שוטם אותו והדבר מגביר את המצוקה עד להתמוטטות הברוכה. והילד הזה הוא אני, כמו שנאמר.
למרות הקרירות היחסית, אגלי זיעה מטפטפים לי לתוך חולצת הוואי הפרחונית ואני חובק בבהונותיי את פתיל הגומי כדי לא לאבד הכפכפים. בכיכר הבאה ממתינה לי עוד מסעדת מזון מהיר עם שמשיות מפתות. לא, אני מודיע לעצמי וגורר את רגליי הלאה. מידותיי הנדיבות מאפשרות לי להתעלם מכללי הנימוס ואני חותר קדימה דרך הקהל כמו פורצת קרחונים. זוגות צעירים עם עגלות, משפחות מרובות ושאר מיני אנוש נפוצים לשני צדדי כמו הים האדום בפני עם ישראל. זוהי תחושה מספקת ומדכאת כאחת. אני בן שלושים ושתיים ועד כה העולם היה קר ומדכא עבורי ולא נראה שהוא עומד להשתנות מרצונו.
עוד עשרים דקות ואני אגיע לקצה מתחם אפריקה, ממש לפני הגורילות. ולא, אני לא צריך את הגורילות היום. הגעתי הנה עבור הצבועים. חיה מופלאה הצבוע. אנחנו דומים, הצבועים ואני. כמוני, הם סובלים מיחסי ציבור גרועים ומסרטי דיסני גרועים עוד יותר. האמת היא שזהו יונק מתוחכם, בעל חיי קהילה מפותחים ויכולת למידה מרשימה. יש לצבועים רגשות ויותר מכך, יכולת להתקשר רגשית ולכן בחרתי בהם. הם גם נוטרים טינה וזוכרים חסד. אני מצידי, מאז הפעם הראשונה שלי פה, לפני עשרים וחמש שנים, טרחתי לייצר הרבה חסדים עם הקהילה המקומית. במיוחד עם בלה, אני מחייך וזה כואב לי בלחיים מחוסר שימוש, אני מניח. הקשר שלי איתה הוא אחת הסיבות שסולקתי מהגן לנצח נצחים וגם אחרי, כך נמסר לי.
בהתחלה, כשיצרתי קשר עם החיות, ילד שמנמן עם טיקים מוזרים, הם חשבו שזה חמוד. המבקרים היו מוחאים כפיים כאשר סימנתי לחיה להתקרב או ניהלתי שיחה בקולות בראשיתיים ובנפנופי ידיים. אמא לא ידה איפה להחביא את עצמה אבל אחרי שנשכתי אותה כשניסתה למשוך אותי משם, היא חייכה סביב וויתרה. כשהפכתי למתבגר מחוצ'קן שאיכשהו כל פעם שהגיע, החיות השתוללו וחלקן אף מצא דרך להימלט מהמתחם, החידוש והחמידות פגו. לבסוף, בגיל עשרים ואחד, למרות שלא היו כל הוכחות שהטיגריס שברח והסתובב בעיר עשה זאת בעזרתי, נאסרה עלי הכניסה. תמונה שלי תלתה בקופות עם נעץ ואזהרה, ממש כמו טרוריסט. חגגתי את המאורע עם שני בקבוקי ויסקי ושורת קוקאין. אז עוד לא ידעתי כמה בלה תהיה חסרה לי.
הידיעה על בואי עברה במהירות של שריפת יער, סליחה על הקלישאה. אני יודע, גם לפי תגובת הקהל, שקול רם של נביחות וצחוק מילא את האוויר בפחד. אנשים קפאו לרגע על עומדם, עיניים ופיות פעורים, בטח נזכרים בסרט אימה כמו 'מלך האריות'. ילד קטן כיווץ את פניו לעוויה מכוערת והתחיל לבכות. בתגובת שרשרת, מהירה יותר מכל ביקוע אטום, כל השאר בני האנוש הזעירים הצטרפו. אני בטוח שהקקופוניה הייתה נוראית. זה שעשע אותי אך פלטתי נביחה במלוא ריאותיי המתנשפות והלהקה השתתקה. הבכי, לא. הורים העיפו לעברי מבט אלכסוני, אמרו משהו לא נעים ודחפו את העגלות במהירות מסוכנת דרך עיקול השביל. ילדה כבת שבע הפנתה אלי עיניים כחולות וחייכה במלוא חניכיה הריקים. קרצתי לה ואמא שלה משכה בזרועה בכוח עד שכמעט נפלה. אנשים! תראה להם אדם שמן, נכה ולבוש בחוסר טעם מזעזע והם מתעלמים מהעיקר.
אני חירש. פחות או יותר מבחירה. בפעם השנייה שאושפזתי הגעתי מוכן. את מכשירי השמיעה ריסקתי מיד אחרי שהורי נפרדו ממני. זה היה בגיל חמש-עשרה. הזמינו לי מכשיר במחלקה, פעמיים ואז ויתרו. מספיקים לי הקולות בפנים ומה שאני בוחר לקלוט מהעולם שבחוץ. נסו לדמיין את ההמולה שאתם מורגלים בה, זו שבבית הספר, בקניונים, בכביש ותכפילו פי ארבע כי ההמולה שאני חש בתוכי גדולה ומורכבת הרבה יותר. מצאתי את הפטנט לחסום את הרעש הפנימי רק בגיל שמונה עשרה, כשהתיידדתי עם אחד הסכיזופרנים במחלקה. הוא היה אחד שברגע שהוא משתחרר, מפסיק לקחת תרופות כי הוא מעדיף את החברים הדמיוניים שלו. באחת הפגישות שלנו בחוץ, הוא הסביר לי בפרטי פרטים את הטכניקה של החסימה והאיטום. הדוגמה שנתן הייתה של אדגר אלן פו, גם הוא מכור ומשוגע חלקית, מתוך הספר 'חבית האמונטילדו' בו אדם נאטם חי בתוך קיר לבנים. התאמנתי כמעט כל זמן הערות שלי ולבסוף אחד, אחד קברתי את הצרחות הנפשיות בקירות של בתים, טירות, כנסיות ואפילו הקמתי לי פירמידה אחת בשולי העיר. אני בטוח שהם לא מפסיקים לצרוח שם בפנים משום שלא כמו בסיפור, הקולות בגוף שלי לעולם לא מתים.
הבטתי סביב, ברחבה המתרוקנת וידעתי שעלי למהר. מישהו יגיד משהו, יצביע לכיוון, יספר סיפור והמקום ישרוץ מדים חומים של גן החיות עם תגים צמודים לדש ודף הנחיות צמוד לשכל. הרחבתי צעדים ככל שאפשרו לי נשימתי החורקת, וגרוני הבוער. באופן כללי עמדתי להתפרק בכל רגע. פעילות גופנית היא לא הצד החזק שלי ובפעילויות שהוכרחנו להשתתף בהן כמו יוגה וחדר כושר, עשיתי את המינימום האפשרי. משכתי ומשכתי והצלחתי להגיע אל הגדר בקצה המתחם. הלהקה המתינה לי שם עם דחיפות, קפיצות ונשיכות לקביעת מעמד. נשענתי עם הגב, ידיים על הברכיים וחרחרתי באופן מעורר רחמים. כשחזרה אלי השליטה בשרירים, הרמתי יד רפה וסימנתי- מספיק. המבוגרים זיהו את הסימן והלהקה נרגעה. הם זכרו, חייכתי והסתובבתי להביט בהם. בלה במרכז ממש מולי, זקנה יותר, שחוחה יותר והבחנתי בצליעה קלה, הרימה אלי את חוטמה השחור והגדול ואני הפרחתי אליה נשיקה וסימנתי על ליבי. היללה שלה בתשובה הכאיבה לי כמו שאף אדם לא הצליח וגרמה לנקבה אחרת לבוא ולנחם אותה. הזכרתי לעצמי עסקים וזמן, עסקים וזמן. לאחר דין ודברים, שלי בסימנים ובנביחות ושלהם בשפת גוף ובנביחות, זרקתי אליהם חתיכות מכריך ההודו שהחבאתי בארוחת הבוקר וסימנתי לבלה להביא אלי את מה שהשארתי אצלה למשמורת. היא הטתה את ראשה הגדול בשאלה, אוזניה העגולות משוטחות אחורה. אולי היא לא זכרה, אולי לוודא שהבינה ואני חזרתי על ההנחיה. להביא. את הבעיה כיצד להעביר אלי את השקיק הקטן פתרנו בעזרת עורב מקומי ומטבע נחושת מבריק שעליו מתנוסס דיוקנו ארוך הפרצוף של משחרר העבדות. הוצאתי את השרשרת והשחלתי דרכה את ראשי. המפתח הקטן חבוי מתחת לפרח כתום במיוחד.
הבטחתי להם לשוב וקיוויתי לשוב רק שהייתה לי הרגשה כזאת שגרמה לעיני האחת לשרוף ולגרוני להיסתם. הסתובבתי והתחלתי להתרחק בצעדים איטיים. ידעתי שעוד דקה שתיים יגיעו העובדים ואז תהיה לי הסעה אל השער. הלהקה ליוותה אותי בקולות רמים של חיבה וצער והריקנות איימה להטביע אותי. כבר הזכרתי שאני אוהב צבועים? לו יכולתי הייתי משנה צורה ומצטרף אליהם שם במתחם.
מפה לשם, אני מוצא את עצמי במגרש החניה, מנופף לשלום ומודה לאיש הביטחון על ההסעה. חמש דקות למונית. חמש דקות יכולות להיות זמן ארוך מאוד ואני מעסיק את עצמי בציר הזמן.
עד גיל עשרים ושלוש הצלחתי לחמוק מן הרדאר הממסדי ומכוחות החוק. שילוב של ניסיון, תחכום נרכש וכושר שכנוע בלתי-רגיל. תרתי משמע. עשיתי כסף, עישנתי כסף, הסתובבתי בחברה מפוקפקת ופעם בחודש כשעשתונותיי שבו אלי לביקור קצר, התקשרתי הביתה להבטיח שהכל בסדר ושלא חייבים לסיים קולג' כדי להצליח בחיים וכן, בטח שאני לוקח את התרופות. תשמרו על עצמכם ונתראה בקרוב. חמש שנים בהן עשיתי לעצמי שם צנוע בעל הילה מיסטית עד שמשכתי תשומת לב מהכיוון הלא נכון ומצאתי את עצמי בבית חולים. לא הייתי בהכרה כך שלא התנגדתי לאשפוז וכשהתעוררתי כבר הייתי שם, עם תחבושת סביב הראש, כוויות ממכות חשמל וכיוצא בזה.
כשאני מסיים להעלות גירה אני מגלה שהמונית הגיעה. בטח צפצף ולא שמעתי. זו מכונית סבירה, אולי ביקשו במיוחד, אולי במקרה.
כשהגענו לבית הדואר באיסט סייד, סימנתי לנהג שימתין והוא הרים אגודל. חדר תאי-הדואר הפרטיים היה צונן וייבש את הזיעה שעל עורפי באופן חד ובלתי נעים. שלפתי את השרשרת התעשייתית מהכיס שמעל הלב, התאמתי את המפתח שהחזיקה ופתחתי את תא המתכת הקטן. היו שם כמה מעטפות מהן התעלמתי וחבילה קטנה, עטופה בבד אותה השחלתי לכיס החולצה. בדרכי החוצה התנגשתי בבחורה שטיקססה ביד אחת. הו לא, את לא! אחזתי בזרועה בכוח ומיששתי את כיס מכנסיי הריק ביד השנייה. הגברת התחילה לצעוק וניסתה לנער אותי בכוח ולא להפיל את הנייד בו בעת. בחור צעיר ואישה עם ערמת חבילות התבוננו במתרחש ממרחק ביטחון עד שעובד דואר הגיע לחדר הכניסה. היא איימה במשטרה, אני הנהנתי בהתלהבות וכשהעובד לחץ על כפתור, צמוד לצווארון וביקש לשלוח קריאה היא החזירה את הארנק ונעלמה במהירות מרשימה. ברוך שובי לתפוח הרקוב. התחנה הסופית -טרייבקה. שילמתי בנדיבות ונחלצתי מהמושב הנוח של המרצדס. נפנוף שלום לברמן במסעדה הקטנה והמשובחת שבקומת הקרקע וטיפוס לקומה ראשונה, דלת ראשונה.
את הדירה הזו, דירת שני חדרים מרווחים, קניתי במזומן כשהייתי בן עשרים וארבע. בשלב זה הסתדרתי בחיים. הייתה לי הכנסה יפה והיו לי מספר פטרוניות עשירות במיוחד שטפטפו לי אלפיות פה ושם. יכולתי לעשות ים כסף במרקטינג אבל זה שיעמם אותי ויותר מכך, אני לא טיפוס של עבודה משרדית ובטח לא בריא לי לדבר עם אנשים יום-יום. אני עוד עלול להרוג מישהו שלא בכוונה או, בואו לא נהיה יפי נפש, מאוד בכוונה ואני לא מודה פה בשום דבר שקרה או שיקרה. מישהו שמע עלי דברים משונים הגובלים במד"ב ולקראת יום הולדתי העשרים וארבע, הוצע לי חוזה עבודה מפתה באחד ממלונות היוקרה בלאס-ווגאס. החוזה כלל מגורים, שומרי ראש וסכום כסף דמיוני כדי לעודד אנשים להמר בקזינו שלהם. הייתי מספיק חכם לחתום על חוזה חודשי ולא שנתי. לא החזקתי מעמד יותר משלושה חודשים. החרא שמסתובב שם בתוך המהמרים ריסק אותי כל לילה. פרידות, בגידות, נקמה, תשוקה, ייאוש, אובדן. הכל הלך שם באולמות הקזינו ואני שאבתי את האדים הממאירים הללו כמו חור שחור עבור. סבלתי ממיגרנות קשות, משלשולים והקאות, אובדן הכרה ואפילו עיוורון זמני. עם כל הצער, לא עשו לי בעיות כשעזבתי. ענייני ביטוח, אני מאמין. אבל, אין להם על מה להתלונן משום שהם הכפילו את ההכנסות כשעבדתי שם ואני, לשמחתי, עבדתי על אחוזים ולא על משכורת. רעיון לגמרי שלהם.
בדירה שלי אין טלוויזיה ואין מחשב. לאחר שלוש ניסיונות כושלים החלטתי לוותר על התענוג. גם את הנייד אני מנתק מיד לאחר השימוש. ככה זה, לכל דבר יש מחיר ולכישרון או העונש שלי, איך שתקראו לזה, יש מחיר גבוה ואני שמח לשלם אותו.
אתם מבינים, אני אמפת. קולט ומשדר רגשות ומצבי רוח וכאשר אני מעצים את הכישרון הטבעי בעזרת נפלאות הכימיה, אני יכול גם לשלוט ולכוון אותם במידה מסוימת. קצת כמו תיאטרון בובות, רק עם בני אדם. או חיות. או כל בעל מודעות. למעשה, פעם הצלחתי לשמח יער שלם אבל זה גמר אותי מבחינה אנרגטית. לשמח קשה יותר מלהכעיס, גם אם אתה לא אמפת.
בתחילת דרכי, ההיחשפות לרגשות הדלוחים של המין האנושי הובילה לניסיונות התאבדות ולשימוש בחומרים בולמי או משני תודעה כמו כדורי שינה וסמים. הדבר היה מחויב המציאות עבורי משום שהאלטרנטיבה הייתה שבץ או התקפת לב קטלנית. וכפי שסיפרתי, מאז למדתי לשלוט ולנווט בין הנחשולים והתפרצויות הגעש, לפתוח ולסגור את המסך כמו בנייד שלי.
עשיתי הרבה כסף ובניתי שם לעצמי בתקופת התיכון ,בעיקר במסיבות ובימי-הולדת ולא, לא אלו של ילדים. אני לא איזה ליצן מזויין. אני מתכוון למסיבות חשק, מסיבות רווקים, אירועים מצומצמים וכאלה. בכיתה ח' השתמשתי בכוח שלי כדי להתחבב על המורים, להתחמק ממטלות ולמשוך בחורות למיטה ומבריונים. בלי זה, לא היה לי סיכוי. מרימים גבה? מעקמים שפתיים? כן, אני בנאדם חרא שלא זקוק ולא מעוניין באישור שלכם כדי לחיות עם עצמו. התארגנתי עד כה יפה בלעדיו.
מתישהו בכיתה ט' מצאתי את עצמי מוזמן למסיבה. אני מניח שזו הייתה טעות, לפי הבעת הפנים של המארח אבל לא היה מצב שאני חוזר הביתה אז נכנסתי. בכל פינה היו זוגות עסוקים במה שזוגות עושים במסיבות כאלו. בסלון, על שולחן האוכל עשו שורות ליד קערת הפונץ' הוצבה גם קערה עם כדורים. בשביל הקטע, התחלתי לשחק איתם קצת. התוצאה הייתה מרהיבה יותר מכל סרט כחול והכי אדיר היה שהם אהבו את זה. מפה לאוזן עברה השמועה על המסיבה הכי מדהימה בבית הספר. כמובן שניסו לחזור על ההצלחה. אותו בית, אותם זוגות, אותם סמים. לא עבד. בסוף מישהו נזכר בפריק השמן והעלה את הרעיון המופרע להזמין אותי. ובית הספר הצנוע שלנו הפך לאחד המקומות הנחשקים ביותר. לאחר כמה חודשים דרשתי תשלום עבור שירותיי וכשעיקמו את האף, סירבתי להשתתף. גם כשהתחרטו ורדפו אחרי עם כסף. פשוט מיציתי את העניין.
ממש לפני החופש הגדול, זוג בחורות ארבו לי יום אחד ליד שער בית הספר והזמינו אותי לעבוד במסיבה משולשת. הן החליקו מעטפה עם שלוש שטרות של מאה דולר לידי וכרטיס עם כתובת ותאריך. בסך הכל תגברתי את מה שכבר חי שם והדחקתי את העקבות והטאבויים. הכל בהסכמה מלאה ולסיפוק כל הנוכחים. כסף טוב וגם בידור עבור נער מתבגר. אמרו שאני זיוף, אמרו שאני קוסם, אמרו שאני מפזר חומרים באוויר כשאף אחד לא מסתכל. מה זה משנה? מעטפות שמנות יותר קיבלתי על הסטים של מספר סרטי פורנו. היו אפילו מספר זימונים מגברים שדאגו מכשל ביצועי. לא טרחתי לענות. מה אני ויאגרה?
שנתיים מאוחר יותר, פנו אלי עסקים חוקיים יותר או פחות כדי לשכנע, לאיים, לשדל, לכופף ולהוציא את האמת מאנשים. היו הצעות שנגעו בשש ספרות אבל אני התעקשתי שוב ושוב שהכישרון עובד רק על סקס. בסוף ויתרו. וכשאני אומר בסוף זה אחרי שהחארות שלחו אלי סוציופתים ומשום שהללו נטולי רגשות לא היה לי עם מה לעבוד. לאחר מספר שעות מאוד מבדרות ומספקות עבורם, הם חפרו לי עין. ותרשו לי להיות כנה, זה לא היה עניין ערכי. ידעתי שהחיים שלי לא יהיו שווים פרוטה לו היו מגלים מה אני באמת יכול לעשות. ויש את העניין הקטן שאני מסוגל לאטום את עצמי מכאב. לא עד הסוף אך מספיק.
אני מזמין פיצה מרגריטה, כפול בגבינה דרך הנייד והתיישבתי על הכורסא הפרחונית עם הרגליים למעלה. שולף את החבילה הקטנה ופורס אותה על ירכיי. שנים-עשר כדורים סגולים נחים על הבד המבריק. שתיים-עשרה אפשרויות קורצות שהוכנו במיוחד עבורי לאחר מחקר מדוקדק שארך שלוש וחצי שנים. מחקר יקר, במעבדה פרטית שרכשתי כהשקעה לטווח ארוך ואשר אפשר לי להפסיק לקחת את הסיכון שבשימוש בסמי רחוב ובתרופות פסיכוטיות, על תופעות הלוואי הבלתי רצויות שלהם. התמכרות למשל. וכפי שהצהרתי ביציאה, אני לא חוזר לשם. עשרים שנה זה מספיק.
עוד כילד, כשהתאשפזתי לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון, נחשפתי שם ליחס משפיל, לאוכל גרוע ועל החברה אני בכלל לא מדבר. לאורך השנים, כשלמדתי להשתמש בכישרון שלי, המצב רק החמיר. מיד כשאני נכנס הם מזריקים לי חומרים מערפלים כדי שלא אוכל לשכנע, כך הם קוראים לזה, את העובדים לשחרר אותי או להעניק לי הטבות. הם לא מאמינים בכוחות אמפתיים במוסדות האלו, גם כשהם מופעלים עליהם.
בשנתיים האחרונות בהן הייתי כלוא, לקחתי את הזמן לתכנן את עתידי המקצועי. לא הייתה לי גישה למחשבי הספרייה הקטנה וזה אילץ אותי לעשות את רוב המחקר בראש. שעות של שינון ותסכול וגם הברקות אימנו את המוח שלי לתפקד טוב יותר. למדתי להשתמש באנרגיות המאוכסנות בקירות בעת הצורך כדי להתגבר על הדיכאון ועל הטשטוש הכפוי אך בעיקר ככלי נשק פסיכוטי. לא כתבתי דבר, אף לא בצופן. היה לי ברור שאם אני רוצה לשרוד ולשגשג, אסור לי להשאיר עקבות או רמזים. לעולם.
אמא שלחה לי מספר חבילות ממתקים עטופות בניירות צבעוניים שהוחרמו על יד הצוות אך לא באה לבקר. הבנתי אותה. האמת, כאב לי עליהם. כאב לי גם עלי אבל, אני בן יחיד והם מרוסקים רגשית. מדי פעם אני מגיע לבית בלילה ושולח להם זרמים חיוביים דרך חלון חדר השינה. כסף הם לא ייקחו.
הבהוב נורה אדומה מסמן לי צלצול בדלת ואני טומן את החבילה בכיס החולצה ופותח אותה עם שלט. כמו מכונית. השליח מניח את הקופסא והבקבוק על השולחן שמולי, אוסף את הטיפ ומברך אותי על שובי. הוא אחד העובדים שלי. כל הפיצרייה המזויינת שלי והיא אחת המעולות שבעיר. אני מקפל משולש לוהט ודוחף לפה. אוי כמה התגעגעתי לאוכל כאן. אני בולע את האושר הכמעט נוזלי, שורף את החך ומחליט שאני לא נוגע באוכל בריא בשבוע הקרוב. לגימה ישר מבקבוק ליטר וחצי קולה מקפיצה לי את הפה ואני מוציא גרפץ שאף אחד לא שומע. תענוג.
אחרי ארבעה משולשים וחצי בקבוק זמן לחזור לעניין שלשמו התכנסתי. אצבעותיי מתופפות מעצמן על הבטן ומרעידות אותה כשאני מעלה במוחי את הרשימה אותה למדתי בשנה האחרונה כשהחלטתי שאם העולם לא משתנה מרצון, הוא זקוק לעידוד או לדחיפה. אולי מעבר לצוק גבוה. אני מרשה לעצמי שתי דקות התענגות על פנטזיות ילדותיות של עושר ותהילה בסגנון סרט הוליוודי משנות השלושים של המאה שעברה ועל תסריטי נקמה חסרי טעם בכיוון האימה ואז מרצין. די להתעסק בשטויות, יש הרבה עבודה לפני. עשרים השנה הבאות כבר התחילו כך שאני צריך להחליט על איזה ארגון אני משתלט קודם. בראש הרשימה מככבות המאפיה הישראלית כי מי אמר שאני לא פטריוטי? והמפלגה הרפובליקנית, שהן די דומות בסך הכל.