נעמה ארז

 

מגן אבות ואמהות

 

מַשֶּׁהוּ מְהַדְהֵד בִּי מֵאֵי פַּעַם

זִכָּרוֹן שֶׁלִּי לֹא שֶׁלִּי

הַצִּלּוּם בְּרֹאשִׁי מִתְבַּהֵר לְאִטּוֹ:

"יֵשׁ לִסְגֹּר אֶת כָּל הַזְּקֵנִים וּבַעֲלֵי הַסִּכּוּן הַגָּבוֹהַּ

לְטוֹבָתָם

בְּגֶטוֹ גָּבוֹהַּ. הָעֵצִים יְעַטְּרוּ אֶת שׁוּלָיו. הַפְּרָחִים יִפְרְחוּ.

(הֵם לֹא יָשִׂימוּ לֵב),

כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְקַיֵּם חֶבְרָה כְּהִלְכָתָהּ".

 

"כֵּן, כֵּן, שֶׁיִּתְפַּגְּרוּ כְּבָר,

אֱכֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר יָמוּתוּ    "

 

וַאֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּצַּעַר כִּי

בְּשֶׁל מַשְׁבֵּר הָאַקְלִים

וְאֶפֶקְט הַחֲמָמָה,

אֵין בַּנִּמְצָא קַרְחוֹן גָּדוֹל דַּיּוֹ

כְּדֵי לְהוֹשִׁיבֵנִי עָלָיו

וּלְהָנִיחַ

לִי

לָמוּת לְאַט.

 

 

 

 

כָּאוֹס

​

לִפְנֵי הֲמוֹנֵי שָׁנִים לָמַדְתִּי

הַצִּוּוּי שֶׁל קַאנְט, אֲמִירַת אֱמֶת בְּכָל תְּנַאי.

וְשַׁרְפְשְׁטֵיין אָמַר, תָּאֲרִי לְעַצְמֵךְ

רַק תְּתָאֲרִי, שֶׁאֶחָד יְשַׁקֵּר,

וְכָל אֶחָד יְשַׁקֵּר.

מָה יִהְיֶה אִתָּנוּ.

הַיּוֹם,

קָם דּוֹר שֶׁלֹּא יָדַע אֶת קַאנְט.

שַׁרְפְשְׁטֵיין מִזְּמַן לֹא רֹאשׁ הַחוּג.

וְיֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּשַׁקֵּר

וְכָל אֶחָד מְשַׁקֵּר.

וּבִכְלָל,

מָה אֲנִי רוֹצָה,

פְּרִיוִילֶגִית שֶׁכָּמוֹנִי.

​

​

​