"זאת מבאר שבע זאת". מסע מהפריפריה למרכז, ובחזרה
מתוך ספר שירי ורד טוהר: "אובדן כושר הנדידה",
הוצאת פרדס. 2020. עורך: אלי הירש
שמעון רוזנברג
קשה להאמין, אך זהו ספר שיריה הראשון של ורד טוהר. מה שמכונה "ספר ביכורים" הוא ספר בשל, עשיר ומורכב מחד, ומאפשר קריאה מהירה, לעתים בנשימה עצורה ואצורה ,מאידך. השירים שוטפים, כמו הייתה הכותבת "היפראקטיבית". אפשר למצוא תזזיתיות גם במעבר בין שירים שיש להם תמה משותפת, בעיקר בשער הראשון, "זאת מבאר שבע זאת", שבו ניכרת תנועה קדימה ואחורה בזמן ובמרחב, בין באר שבע לתל אביב ובחזרה. ובין עבר להווה. בחלק מהשירים אורבת לקורא שורת מחץ, ואף תפנית. לרוב הסיום קולו מינורי, מרמז על סוד שכמעט אינו מורגש, אולי בגלל המהירות הסוחפת, ויש לשוב לקריאה נוספת כדי להבחין בו.
השירים, בעיקר בשער זה, נקראים כעין סיפורים קצרצרים, חלקם מתארים רגעים קטנים, סיטואציות רגעיות וחלקם סוקרים תקופות חיים, ואף חיים שלמים, ופה ושם מזדקרת הגות, הרהור של מי שכבר עברה דבר או שניים בחייה, מנתחת כמו היה זה מחקר ומסכמת, וכל זאת בשפה רגילה צעירה ומודרנית מחד ועשירה במקורות המשתלבים יפה ומוסיפים "סוד", וממד פרשני. אך אין מטרתם בדרך כלל לעסוק ולפרש עניינים ברומו של עולם הרוח והדת, לא עולמות מטפיסיים טרנסצנדנטליים, כשלעצמם. הללו משמשים כלים לכדי לתאר ולבאר את הארצי, היומיומי, והנורמלי (כן. הרושם מקריאה בספר הוא שהמשוררת המשכילה והחכמה, שופעת תובנות בוגרות היא גם – אללי - נורמלית, שחייה והתמודדויותיה הם "רגילים"). עושר המקורות היהודיים, בעיקר, אך גם מיתולוגיים, מזה, ו"מדבריים" מזה, מלמד לא פחות על המשוררת עצמה, על טבעה והשכלתה.
דא עקא שתקצר היריעה (ודאי בכתב עת שאינו אקדמי) מכדי לאפשר לחדור לעומקם של הנדבכים, המטפורות הדימויים והסמלים המצויים בשיריה, ואלה אך גוברים בשערים הבאים, וראויים לדיון נפרד ומעמיק. ואילו כאן נוכל רק להציץ, ליהנות ו"להיפגע".
השער הראשון, מתאפיין בעיקר ב"מסע" חייה של המשוררת מן הפריפריה הבאר שבעית אל המרכז התל אביבי. זהו מסע "תלת מרחבי": האחד, "מסעה" אל עולם ההשכלה הגבוהה, המתרחש פיסית בבאר שבע, אך "מנטלית" נראה כי שם נטמן זרע הנדודים צפונה. המרחב השני הוא גאוגרפי - יציאתה הפיסית מהפריפריה אל המרכז, מבאר שבע, ה"דרומית" תרתי משמע, או מן ה"שממה" (כביכול) המדברית, אל תל אביב. ה"מרחב" השלישי הוא המשפחתי, של חיי זוגיות המשולב בהתרחקותם המשותפת, הגאוגרפית (ואולי אף תרבותית) מבית ההורים, אך גם בחזרה אליו, בעיקר אל אמה, בשלב ההורות, שאפשר לראות בה מסע ב"מרחב" נוסף.
לא רק את חייה המשוררת מתארת. ניתן וצריך למצוא בו ייצוגים רבים, חברתיים, של קבוצות בישראל, בבאר שבע ובתל אביב. ולא של "משוררים" בהווייתם. חלקם הם מה"מילייה" שגם הח"מ משתייך אליו. ובמקביל אין היא שוכחת, אינה מתנשאת ומתרחקת גם ממי ש"נותר מאחור", כמו למשל נשים קשות יום בבאר שבע.
משנה מקום - משנה מזל? ויחס החברה?
מסע חייה של המשוררת, מתחיל בנקודה הנמוכה ביותר כביכול, ומתאר "מסע" היחלצות ממנה, כמי שיוצאת בבאר (שבע) עמוקה, ומרחיבה את מעגלי עולמה. אך קבלתה מחוץ לעולמה הקודם אינה קלה, בכניסתה לעולם שונה באופיו ותרבותו, היא נתפסת כלא שייכת. השער והשיר הפותח "זאת מבאר שבע זאת" כמוהו כהחתמת סטיגמה עליה, כמי שבאה מעיר קטנה, מה"חור", אל העיר הגדולה, מהפריפריה למרכז. יש בשיר הומור הניכר בשיבוץ משפטים מוכרים מהווי הלגלוג הקל, שאינו בא להצביע דווקא על עוינות כלפי ה"דרומיים": "אֵיפֹה הִיא קָשְׁרָה אֶת הַגָּמָל", אך גם "פֶּרַח בַּמִּדְבָּר", "חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ צְפוֹנִית", משל מלכתחילה נראתה תלושה ולא מתאימה לבאר שבע. מכל מקום, כל מי שגדל/ה בנגב ו"עלה" לתל אביב עשוי להיתקל ב"הרמת האף" ה"צפונבונית", או בזלזול באחת שכביכול אינה יודעת דבר על החיים האמיתיים.
ולכן השיר אינו רק נקודת מוצא לשער זה, ואינו רק שיר על עזיבה של המשוררת את באר שבע. הוא מאפיין סוציולוגי של "הגירה" בתוך הארץ מפריפריה למרכז, נדודי צעירים בעיקר, המבקשים לשפר את חייהם, בחיי תרבות, בילוי, חברה, פרנסה, לימודים. הם נוסעים "לַמָּקוֹם הֲכִי נֶחְשָׁק, הֲכִי רָחוֹק" (בשיר 1989) אך לעתים הם חשים כאילו בגדו בעירם ומן הסתם בבני משפחותיהם, וליבם לעתים נסדק מגעגועים. ייתכן שגם לכך כוונת המשוררת בשיר "אין לך דבר": "הַמָּקוֹם שֶׁלִּי סָדוּק וְכוֹאֵב וּמַפְרִישׁ מֻגְלָה בִּסְדִירוּת מַרְשִׁימָה..."..."הַמָּקוֹם יְרַחֵם, הַמָּקוֹם יְנַחֵם", וודאי בשיר "תבנית", בו אדון בהמשך. ואף חרטה מסוימת נרמזת בשיר "העמסתי את חפצי על הגב": "לֹא הֶעֱלֵינוּ בְּדַעְתֵּנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נָבִין שֶׁיָּכֹלְנוּ לִבְחֹר שְׁבִיל אַחֵר".
לעומתו, השיר "אישה עובדת" עוסק ב"אחר" הבאר שבעי. יש בו אמפתיה לתושבי הדרום, הפשוטים, עובדי כפיים, העניים הלכודים בבאר שבע, ובשכונות מצוקה (האישה היא משיכון ד המוכר ככזה) לשם הם הובאו כמהגרים, ולא רק מארצות ערב. בשיר לא נאמרים דברים מפורשים על מוצא האישה ורקעה, ואין לדעת זאת על פי שמה, קלרה. ההנחה שמוצאה מזרחי, הוא סטיגמה. בה במידה ייתכן שהיגרה ממזרח אירופה עם בעלה שמואל - ו"שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתָהּ לְפֹה", שכן היא לא בחרה לבוא מרצונה. זהו שיר על חוסר ברירה, קלרה אינה שולטת בחייה, אפילו לא באבק האינסופי הנישא עם החול, ממרחבי הנגב לשכונה ד. זהו מאבק סיזיפי הן באבק והן במלכוד של חייה. אין לה סיכוי לצאת מבאר שבע. באר שבע - תחנת הדרכים בדרך למרכז - הופכת לתחנה סופית.
הפרדס מגיע אל המדבר – האוניברסיטה היא מרכז שפתח שער בפריפריה
ייסוד אוניברסיטת באר שבע, כמו גם ייסוד בית חולים סורוקה, קרבו את המרכז לפריפריה. במובן זה כבר הכניסה לאוניברסיטה - בשיר "גן נעול" - הייתה בבחינת שינוי סוציו-גיאוגרפי, וסביר גם כי הייתה לו תרומה ל"מסע" הגאוגרפי שבא אחר כך (זאת, בהנחה שהמשוררת מספרת על לימודיה שם, ולא במרכז הארץ)
עבור ה"באר שבעית", זה מתחיל בהצצה ל"גן נעול", לעולם קרוב אך רחוק, נסתר וחסום כמבצר, של ההשכלה האוניברסיטאית, כביכול עולם שיש להלחם ולצור עליו כדי להבינו, עולם בעל "מפתח" שאבד, בעל קודים, שפה, משלו, שעלולים להקשות על מי שלא השתייך ל"מילייה" ה"נכון", ששפת האקדמיה זרה לו, שלא גדל על מטען תרבותי מתאים בביתו, כרבים מבני דור ראשון להשכלה, ולכן מטרת הסטודנטית היא תחילה לפצח את הקוד: "חָשַׁבְתִּי שֶׁנִּצַּחְתִּי אֶת הַשִּׁיטָה".
אך מה שהחל כמאבק נגד "שיטה" (שאפשר לראות בה גם "עניין טכני" בלבד, נטול מעמקים שכל מה שנדרש הוא לעבור את המבחנים, לכתוב עבודות סמינריוניות סבירות, כדי "לסיים וללכת" עם תואר), הופך עבור מתי מעט למהות עמוקה, לדרך חיים, ללא רצון לצאת ולעזוב. המשוררת היא "כְּמוֹ אַרְבָּעָה שֶׁנִּכְנְסוּ" לפרדס, וגילתה שמעבר ל"שיטה" מדובר בחוויה מורכבת, עשירה וקשה, שיכולה "להמית באוהלה של תורה".
ה"חילונית" והמודרנית, המתמודדת בקשיי עולם האקדמיה, נשענת בשיר על הסיפור מהתלמוד הבבלי, מסכת חגיגה, ובספר הזוהר, בדבר ארבעה חכמים שנכנסו לפרדס (ראשי תיבות של "פשט רמז דרש וסוד) של הלימוד והרוח, ונאבקו על נפשם ומקומם בפרדס זה. שלושה מהם לא "שרדו" (בהם בן עזאי שיצוטט בשיר אחר) ורק אחד, רבי עקיבא, יצא בשלום, מאחר שחתר ויזם את דרכו עד שהגיע ללא פגע אל יעדו הרוחני הנכון (ושמתאים לאישיותו). ואילו המשוררת מציינת כי עבורה המאבק הזה עודנו מתרחש, הדברים טרם הוכרעו. מחד היא לא נשברה ו"מתה" כאחד הנכנסים לפרדס, ומאידך טרם השלימה את המסע ו"עדיין לא יצאתי בשלום".
הכניסה לפרדס הלימוד והמחקר הרציני באוניברסיטאות יכולה להיות כרוכה בייסורי נפש, במאבק שכלי ורוחני, ואולי מדובר במאבק באמונה שעליו היא מרמזת בשיר מילה אחת, "כפירה" - אולי במה שהיא לומדת, כמי שיוצקת תוכן ופרשנות חילונית בלימודים ובטקסטים דתיים, או גם כי שבירת המוכר והמוסכמה, הצעת תזה אחרת, חדשנית היא לעתים סוג של כפירה, שהמדעים כולם מחייבים (ולהפך אפשר להירמז על יציאה מעולם הבית הדתי לעולם השכלה חילונית, וגם להפך). ויש גם סכנות ארציות, טכניות ובירוקרטיות, מאבקי כוח פוליטיים של עולם האקדמיה (על קביעות קידום, ומאבקי אגו).
שם השיר "גן נעול" נסמך על המשפט משיר השירים ד יב "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם'". פרשנות המקרא אומרת כי גן נעול הוא סמל לצניעות, לתום בתולים, אך יש בו גם פוטנציאל לעושר, כשל פרדס, כדבר המשך הפרק "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נְרָדִים". ואני תוהה מי הוא אותו "גן נעול"/פרדס – האם זו רק האוניברסיטה, שהמשוררת חדרה לתוכה, ומשחדרה טרם פענחה את מלוא ה"סוד", או שגם היא עצמה, המצויה בתחילת השיר בשלב ה"תום", גן נעול, שטרם למדה ולא נפתחה אל עולם הדעת, ואף משנכנסה ל"פרדס" טרם סיימה ל"פענח" את מהותה שלה.
תל אביב – הכצעקתה?
ומה באשר ל"מרחבים" אליהם היא יוצאת כדי "להתרחב"? אפשר למצוא בשירים אמירה ביקורתית ואף אזהרה: פיתחו עיניכם אל המקום אליו אתם הולכים וגלו מה הוא באמת. האם תל אביב היא חוף מבטחים? שמא ההתרחבות היא צמצום והתכווצות, ושחלום העזיבה את המקורות אל היעד הנכסף אינו מוצדק, גם אם, נניח, שהיעד מצדיק את הציפיות. תל אביב אינה גן העדן, ולא "הארץ המובטחת", כשמו של אחד השירים (שאינו עוסק בהכרח במשוררת עצמה אך משרת את ה"תזה" המוצעת כאן). וגם עולם האקדמיה אינו זוהר.
לכאורה, היציאה אל מרחבים חדשים היא "כושר הנדידה" המאפיין את המעבר מגיל הנעורים אל הבגרות הצעירה ובניית חיים עצמאיים, אזי אובדן הכושר הוא שלב ההתמסדות. התקבעות בשגרה ושחיקה של חיי היום יום ילדים והפרנסה, ולעתים - אובדן כושר היצירה בשל השחיקה. כך או כך, כל מרחב חדש מחייב כוחות נפש, התמודדות ותהליך התגברות והתבגרות.
המציאות האפורה, או למעשה רבת הגוונים שיש בה מזה ומזה מתגלית כבר ברגע ההגעה לתל אביב בשיר "1989". ההגעה לתחנה הסופית, התחנה המרכזית הישנה שנסגרה ב-1993, היא הלם בהשוואה לתחנה המרכזית המודרנית דאז של באר שבע. מקום עלוב, משובץ בזונות ומסוממים, בית קולנוע מרכז על סרטיו הפורנוגרפיים, חנויותיו העלובות, מסגירים את קשיי תל אביב, אין בשיר מכל אלה אבל יש "מִיץ תַּפּוּזִים פּוֹשֵׁר", "מִדְרָכָה מְפֻיַּחַת" אבל גם " חֲנוּת סְפָרִים". עיר ככל הערים, ועדיין השיר עדיין אינו מבשר אלא קצת שבקצת את מורכבותה של ההוויה התל אביבית. זה יגיע בהמשך, טיפין טיפין.
בשיר "אין לך דבר" אפשר למצוא ביטוי לקשיי ההסתגלות למקום החדש מזה ולקשר שלא ניתן לקריעה לבאר שבע מזה , או למצער תיאור הבית הזמני שבו התגוררה המשוררת אך ראוי לציין כי קריאתו אפשרית גם כעומד בפני עצמו, נטול קונטקסט גאוגרפי זה או אחר, שה"מקום" בו מדובר בשיר עניינו במצב נפשי, אך נוכח מקומו של השיר ברצף, נראה כי הוא ממזג בין מקום לנפש, שאם ביתו של אדם הוא מבצרו ומקום מבטחו, לא כן בשיר זה. כך או כך, גם אם המקום הוא פיסי, בית, האנשתו ומכאוביו הם מכאוביה של הדוברת, בין אם לבדה היא שם ובין עם בן זוג, שיחסיהם אינם "שלווים" ומעצימים את קשיי ה"קליטה במקום החדש (ייתכן בעודם בבאר שבע אך הדעת נותנת כי בתל אביב עסקינן) ומועצמים על ידיו
הַמָּקוֹם שֶׁלִּי סָדוּק וְכוֹאֵב
וּמַפְרִישׁ מֻגְלָה בִּסְדִירוּת מַרְשִׁימָה
הַמָּקוֹם שֶׁלִּי הוּא בֵּית מִטְבָּחַיִם
שְׂדֵה קְרָב.
יְגוֹנִי בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח
אֲנִי חָיָה עַל זְמַן שָׁאוּל
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים שׁוֹטַטְתִּי סַהֲרוּרִית
חָשַׁבְתִּי שֶׁמָּצָאתִי מָקוֹם
מִכָּל מָקוֹם –
הַמָּקוֹם יְשַׁלֵּם
הַמָּקוֹם יְרַחֵם
הַמָּקוֹם יְנַחֵם
אֵין לְךָ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם.
שורת הסיום מעניינת במיוחד. זהו ציטוט מהמשנה' סדר נזיקין מסכת אבות פרק ד : "הוּא (בן עזאי) הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם". נראה שעיקר הפסקה עוסקת בחסים שבין בני אדם בין אדם למקום הארצי ולא האלוהי. העצה שמשיא בן עזאי היא שלא יהא אדם שופט ואף בז ומתנשא על אחרים, השונים ממנה. ושיש בעולם מקום ושעה (שעה במשמעות כללית של זמן) לכל אדם, אפילו לרשע. הסיום המצוטט בשיר כמו בא לומר כי "לכל חפץ ועת לכל". ובזמן ובמקום שבו מתאר השיר המשוררת חשה באי יציבות, בארעיות והיא מבקשת לה יציבות ונורמליות, רצון "להשתלב" בחברה במקום חיותה ושמא גם בעבודתה. ואם חשבה שהגיעה למנוחה ולנחלה – הסתבר לה שלא כך הדבר. אולי כי היא לא "נקלטה" בסביבה הזרה לה מבחינה תרבותית בעודה שופטת את מי מצוי באותה סביבה.
תמונות מחיי זוגיות / נישואין
וחיי האהבה, הזוגיות הבטוחה, ההורות? האם הם מסע אל החופש, או (גם) מסע אל חובות ו"כליאה עצמית"? והרי המסע מגיע לשלב של "אובדן כושר הנדידה", כנרמז כבר בשם הספר.
המרחב השלישי, יחסי בני הזוג (לא בהכרח נשואים), הם גם עוגן, אי של יציבות במציאות חיים משתנה וגם יסוד מערער. אפילו היציבות עצמה יכולה לעורר אי נחת, מרד נפשי שאינו בהכרח בא לידי ביטוי בהחצנה לכלל מעשים. מקצת מהשירים המתארים את יציאתם משותפת למסע מבאר שבע, עשויים לתאר גם היטלטלות ממקום למקום בעודם שם, או מבית לבית בתל אביב, כשבן/בת הזוג האחד הוא מי שלעתים נגרר/ת אחר ההרפתקה של השני (כך ניתן להבין את השיר "הֶעֱמַסְתִּי אֶת חֲפָצַי עַל הַגַּב.... שֶׁמֶשׁ הַמִּדְבָּר סִנְוְרָה אוֹתִי...לֹא שָׁעִיתִי לִרְמִיזוֹתֶיהָ...וְאַתָּה יָצָאתָ בְּעִקְבוֹתַי/כָּפוּף נוֹשֵׂא בַּנֵּטֶל")
זאת ועוד, כמה מהשירים מתארים - תמיד מנקודת מבט נשית – גם תהליכי "התברגנות" , התמסדות, שמחירם הוא "אובדן כושר הנדידה" כאמור, ובתוך כך, ואחר כך תהליך התבגרות והזדקנות. אך השיר הנהדר, הנושא שם זה, נראה כאוטוביוגרפי, כמאפיין את התיישבותם של המשוררת ובן זוגה בתל אביב, בראשיתו של תהליך התמסדות רצוף קשיים בדירה שכורה זעירה, שאפשר לאפיינה כ"דירת סטודנטים" רעועה, ובליבם ספקות באשר להצלחתם לשרוד שם, כשהם נאחזים זה בזה (ולא "זו בזה", כפי שנכתב), ומקימים חיץ עבה בינם לבין הנעשה בחוץ. משל הם מסתתרים במערה מפני הסכנות האורבות בחוץ, כשם שרבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר הסתתרו במערה מפני הרומאים, אך השיר כבר מבשר או רומז על ההמשך, גם מעצם הכתיבה בדיעבד:
לֹא שִׁעַרְנוּ שֶׁנִּשְׂרֹד
אִי בּוֹדֵד בְּלֵב עִיר גְּדוֹלָה
גָּדְלוֹ ד' אַמּוֹת...
הָעוֹלָם בַּחוּץ נֶעֱלַם, הַכֹּל הָיָה בִּפְנִים
כְּמוֹ מְעָרָה שֶׁנִּקְוָה בָּהּ מַעְיָן לְיַד עֵץ חָרוּבִים
כְּמוֹ כְּאֵב
בְּדִיעֲבַד נִתָּן לִקְרֹא לְזֶה נֵס
קריאה דומה, אך גם אחרת, אפשר להציע לשיר "ארץ מובטחת" שבה המשוררת, "מתלוננת" על בעלה של "מישהי אחרת" משום שאמר כי רעייתו מזכירה לו את אמו, בבישוליה, בגופה ה"בשל", שכבר אינה מתביישת במה שנהפכה להיות, שהם הגיעו לחוף המבטחים, אלא שחוף זה אינו אלא אשליה, כי למעשה חייהם לא "התייצבו" (נא לשים לב לשורת הסיום):
...הַחוֹף הָפַךְ כְּבָר מִזְּמַן
לַאֲחֻזַּת נַדְלָ"ן, שֶׁמִּבְטָחִים זוֹ קֶרֶן פֶּנְסִיָּה
שֶׁהָרְאִיָּה קְצָת נֶחְלְשָׁה, שֶׁהַגַּב מֵצִיק.
בֵּינְתַיִם הֵם עוֹד כָּאן, בְּשׁוּלֵי הַדְּבָרִים,
שָׁטִים בְּדוּגִית זְעִירָה בְּלֵב מְעַרְבֹּלֶת
בכמה וכמה מהשירים, גם בשערים אחרים בספר, מתוארים עליות ומורדות, ביחסי בני זוג: אהבה, משיכה מינית כדבק מלכד, מריבות, "שבירת כלים", התפייסות וגם שגרה, ואולי גם קרע סופי ועזיבה, כדוגמת השיר "תנופה", שבו הדוברת " "פּוֹרֶמֶת אֶת הַיְּחָסִים בֵּינֵינוּ .... בִּמְשִׁיכָה פִּרְאִית בְּהֶנֵּף יָד". חלק מהתיאורים רוויי הומור. אך אלה עניין לניתוח נפרד, שאני מוצא כפחות רלבנטי לסיפור ה"הגירה" מן הפריפריה למרכז (בהנחה שאכן מדובר בשירים אוטוביוגרפיים, כמו כן אין לדעת אם מדובר בבן הזוג עמו יצאה המשוררת למסעה).
האישה היא תבנית נוף הולדתה: כוחה של הורות אימהית
אם ה"מרחב" השלישי של חיי זוגיות מרמז על התרחקות פיסית (ואולי אף תרבותית) מבית ההורים, מסתבר כי ההורות – לפחות ימי ההריון והלידה, מקרבים מחדש את המספרת לבית הוריה, בעיקר לאמה. נותר כוח משיכה לשם, ואל השורשים, שנותרו נטועים בבאר שבע. גם אם נרצה אין ניתוק מוחלט מהמקור, ואף ראוי שכך יהיה. השירים עצמם הם הראייה לקשר זה, שגם אם נפנה לו עורף הוא ימשוך אותנו אליו בחזרה, נרצה או לא נרצה. כך בשיר "תבנית", המנהל שיח עם שירו של טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו"
בְּאֵר שֶׁבַע זוֹלֶגֶת מִמֶּנִּי
כְּמוֹ דְּמָעוֹת, כְּמוֹ לֵחָה
וּכְכָל שֶׁהִיא דּוֹלֶפֶת מִתּוֹכִי
כָּךְ הִיא נֶאֱחֶזֶת בִּי
כְּמוֹ מֻרְסָה עַקְשָׁנִית
כְּמוֹ יַבְּלִית...
בְּאֵר שֶׁבַע הִיא אֲוִיר לִנְשִׁימָה
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא
תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ
כָּתַב מְשׁוֹרֵר אַךְ הָאִשָּׁה
אֵינָהּ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף הֻלַּדְתָּהּ
וּכְשֶׁתַּגִּיעַ שְׁעָתָהּ שֶׁלָּהּ לָלֶדֶת
תְּגַלֶּה שֶׁתַּבְנִיתָהּ עוֹדֶנָּה שָׁם
מְרֻתֶּכֶת לְגוּפָהּ
אמנם מוסיפה המשוררת נדבך על נדבך כי הקשר שלא ניתן לנתקו, עז יותר בשל היותה אישה ואתה תוהה במה שונה אישה מגבר. ראשית כי לא (רק?) למקום מולדתה היא קשורה אלא ל"מקום הולדתה". אין זה רק בית הוריה אלא הסיום מרמז ברורות לקשר לרחם אמה ,המתחזק דווקא כשהיא עומדת ללדת ולהיעשות לאם. אולי משום שבית אמה נותר שם, בעיר הדרומית, ומכיוון שהקשר בין בת לאם ולבית הוריה חזק מהקשר של גבר לבית הוריו (שנאמר בספר בראשית "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד") ועוד יותר משום שנטייתה הטבעית של מי שעומדת להיות אם להישען על עזרת אמה, הסבתא (ואביה?), ולהסתייע בה גם לאחר הלידה, ופחות מזה על אם בעלה. כך דרכו של עולם.
בשל הנטייה של כותב שורות אלה לתור אחר רצף סיפורי, אחר נרטיב מתמשך, בספרי שירה, אני מגלה בשיר הבא, "כאב התפר הבודד", ומגלה את הדוברת בבית החולים, מיד לאחר לידה, והנה היא מתגעגעת כביכול ל"תפר" שקיבלה עת נפצעה בגיל שש, ולמעשה הגעגוע הוא לאמה, אשר "שׁוּב רוֹכֶנֶת מֵעָלַי /נִשְׁמָתָהּ כִּמְעַט פּוֹרַחַת/ בְּאַמְבּוּלַנְס לְבֵית הַחוֹלִים".
כך או כך, המסר הוא – גם כאשר אינו נאמר במילים מפורשות ואף כשיש ניסיון להכחישו – שאין להתעלם מעברנו. וראוי אף להיות גאה ולהתרפק על מה שנוף הילדות מעניק לנו. לטוב ולרע – זהו עולם הבית שיש בו לקחים ומוסר, תרבות וערכים, לצד הקושי והכאב.
במאמר מוסגר
"יודע חמור נפש.." בחרתי לעסוק בחלק זה של הספר, בשל המכנה המשותף שאני מוצא בין סיפור מסעה של ורד טוהר לזה של רעייתי, וגם משום שבאר שבע של שנות ה-70 וה-80 הייתה לי כבית שני, החל משירות תקופות בבסיסי שריון באזור, וכלה בנישואי ל"באר שבעית", שסירבה לחזור לבאר שבע, בשובה מ"גלות" דיפלומטית של משפחתה בברזיל. במקום זאת יצאה לתל אביב, הישר למגורים אצל הסבתא, לשירות צבאי ואחר כך לאוניברסיטה. הס היה מלהזכיר לימודים בבאר שבע, שמשמעם היה לחץ מצד ההורים שתשוב לגור בביתם. אחיותיה היו צעירות מכדי לעשות כמוה, אולם ברגע שיכלו הן החרו החזיקו אחריה. ובכל זאת כולן נותרות קשורות בטבורן לבית הוריהן, והכביש הארוך והמשמים לבאר שבע (ובחזרה) הפך לכולנו לכורח. אולם ההקבלה של סיפורן לזה של ורד טוהר מסתיימת כנראה כאן: באר שבע לא הייתה התחנה הראשונה בארץ של הוריהן. הם הגיעו אליה בשנת 1963 משליחות קודמת בצרפת, לשכונת וילות "מורמת מעם", שנבנתה עבור מי שהגיעו לשם כדי לעבוד במקומות "עילית", כמו קמ"ג. וזו גם לא הייתה תחנתם האחרונה – הם נדדו בעקבות בנותיהן כשאלה הפכו לאמהות. באר שבע הפכה עבורן ועבור בני זוגן לנחלת העבר.