כמה מסקנות מספר שיריו של שוקי גוטמן, "מה איבדת בפולין?", הוצאת אשכולות פואטיקה, 2022
שמעון רוזנברג
בחירה מצוינת עשה שוקי גוטמן, כשנתן לספר שיריו את שמו. שכן, בשאלה אחת הצליח לעורר את "השד הפולני". יתר על כן, משלוש מילים "תמימות" אלה עולות שלוש שאלות ודרכי קריאה. כך, ניתן לקרוא אותן בהתרסה, על תקן הביטוי הסלנגי "מה יש לך לחפש שם". ככזו, לפנינו שאלה רטורית הקוראת שלא לנסוע לפולין, והיא נעשתה אקטואלית בימים אלה, בשעה שפולין הולכת וחושפת את מערומיה האנטישמיים, הנעוצים בעברה ההיסטורי ובדתה הקתולית, ואשר ממשלתה אינה טורחת לפעול נגד ה'תופעה', בלשון המעטה, וייתכן שהיא אף מעודדת אותה. בשנים הראשונות שלאחר נפילת הגוש הקומוניסטי פולין חתרה אל המערב וברכתו, וחיזרה אחרי ישראל, וגם האווירה בה והיחס ליהודים בכלל נראו מעודדים. "פילושמיות" קראו לכך אז. מסעות השורשים והמשלחות הרשמיות לפולין נראו כדבר הנכון, כמעט ללא ויכוח, שהתעורר הרבה יותר מאוחר.
אך השאלה ראויה להתייחסות מזווית אחרת, נטולת ציניות, ומעלה סוגיה מהותית: מה באמת איבד הנמען שם – ומה איבדנו כולנו, ולא רק יוצאי פולין והמערב. ולא רק את מי איבדנו. ברי לי כי ה"מי" כלול ב"מה" גדול ורחב יותר. איבדנו בני אדם, שנשאו בתוכם ועליהם תרבות שאבדה עמם, קהילות יהודיות שלמות שנכחדו, רכוש יהודי שנגזל, ולא רק בידי הגרמנים, אלא גם בידי הפולנים שהשתלטו עליו. האובדן הוא עצום, ויש להתחקות אחריו, לשמר את זכרו, לנסות לשחזרו ואף לשקמו ככל הניתן. והרי פולין כולה היא מוזיאון ענק. ומוזיאון יש לבקר, לתחזק, לשמר וללמוד ממנו. ברם, קיים חשש שהמוזיאון הפולני יקבל ממדים מפלצתיים, גולם הקם על עושהו, וישמש למטרות לא נכונות, לא רק את הפולנים לצרכיהם הפוליטיים, אלא גם אותנו.
וישנה אפילו אפשרות לשאלה שלישית, שמכוונת כלפי המשורר עצמו, בהיבט האישי בלבד. לא ברור מפי היא נשאלת, אך ניתן לדמיין או לשער, כי היא נאמרת מפי אביו, או קרוב משפחה אחר. המשורר סיפר, שאביו לא היה ניצול שואה, למעשה היגר ממנה לפני המלחמה לארגנטינה, אך איבד קרובי משפחה רבים אחרים. ועדיין ניתן לתהות, שמא אביו אינו מוצא הצדקה אישית למסע, להבדיל מהצדקה קולקטיבית, יהודית, ונניח לאומית, כנציג העם והמדינה. ומכיוון שהמשורר עצמו לא גדל עם טראומת דור שני לשואה, אולי צריך וראוי לו להמשיך להיות משוחרר ממנה? בשביל מה לו "כאב הראש" הזה? או בלשון יותר רצינית: מדוע עליו לרתום את עצמו לסוגייה כה קשה, מורכבת, מחייבת, שיש לה מחיר רגשי ונפשי.
השאלה זוכה להתייחסות בשיר "אל תיסע" (עמ' 11), ונפתח בתשובה לשאלה במובן הראשון דלעיל - שלילת המסע לפולין:
אַל תִּסַּע
מָה אִבַּדְתָּ בְּפוֹלִין
...כַּף רֶגֶל לֹא תִּדְרֹךְ
עַל אַדְמַת גֵּיהִנּוֹם
רְווּיַת גּוּפוֹת
וּמַכְחִישַׁת הַכֹּל
אַל תִּסַּע לָאָרֶץ אֵימָה
לְהִתְפַּלֵּשׁ בְּעָפָר צָרוּב
וממשיך ומסיים במענה לשאלה, במובנה השני, מדוע יש לנסוע: כדי לחשוף, להבין, ולנסות למצוא תשובות בבית הקברות היהודי הענק, היא אדמת פולין, הפרוסה כ"חלקת האשמות", ומצפינה בתוכה סודות (כיצד עונו ומתו מיליוני יהודים, מי האחראים לרצח, ומדוע, ועוד), והיסטוריה המכוסה בעצב, ואשר המסע המתואר בספר מנסה לכתוב, ולהביא לגילוי כ"גלוית אמת":
בְּחֶלְקַת הַאֲשָׁמוֹת הַבּוֹעֲרוֹת
קָבוּר הַסּוֹד הַכָּמוּס הַגָּדוֹל
הַהִיסְטוֹרְיָה
מְכֻסָּה בְּעֶצֶב בְּנֵי בַּיִת
אֶסַּע
לִכְתֹּב גְּלוּיַת אֱמֶת
מֵהֵיכָן בָּאָה הַשִּׂנְאָה
כך או כך, השאלה טומנת בחובה איזו ציפייה לתשובה, גם תהיה זו שלילית, שמא אין בכוחו של המשורר - או בכוחו של אף אדם - לענות תשובה מקיפה ומשביעת רצון, ואין זה משנה כמה עמוק "נחפור". והרי עסקו ועוסקים בכך מיטב החוקרים, היסטוריונים, סוציולוגים, פסיכולוגים, מוזיאולוגים, וכד'. ורבים המשוררים, הסופרים, הוגי הדעות, הציירים, הפסלים, הצלמים, שניסו ועוד ינסו. האם לא די. האם הנושא לא נגול והתגלה כדבעי?
הרי בדרכים רבות מאוד כתבו שירה על השואה. למשל - שירה אקספרסיוניסטית ורגשית מאוד, בדרך כלל קרובה בזמן ל"התרחשות", המתארת בפירוט רב ובצבעים עזים וקודרים את האסון האישי והקולקטיבי, דרך עיניהם של מי שחוו אותו. שורדי שואה עסקו בכך רבות בפרוזה ובשירה. אי אפשר לא להתרגש מקריאת יצירותיהם של ק. צטניק, אצ"ג ואבא קובנר, וגם משוררים ארצי-ישראלים שלא חוו את השואה. ומאוחר יותר כתבו משוררים בני דור שני לשואה, כמו עודד פלד ויעקב גלעד, שגדלו תחת ההשפעה של טראומת הוריהם.
אחרים נקטו בדרך כתיבה סימבוליסטית, ואף סוריאליסטית, או מרמזת, שאינה מתייחסת בגלוי לשואה, אך זו מצויה שם במלוא מועקת כובדה. נראה כי מדובר בבחירה, ככל הנראה מודעת, של משוררים כדן פגיס, המאופק וה"יבש", ששירו המזוהה ביותר הוא "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" ושמו מרמז יותר מתוכן שירו (ומשוררים שאינם ישראלים, כפאול צלאן, בעיקר בתקופות מאוחרות של יצירתו). ואפשר גם למצוא שירה "מסבירה", לכאורה רציונלית, יבשה, או מדווחת מתוך ריחוק רגשי.
בספר זה אני מוצא ניסיון מעניין למצוא דרך ביניים, המשלבת בין שפות השיר דלעיל. ביניהן אני מזהה שפה מדווחת, מסבירה, ככלי מרכזי, "מונחה מטרה". והרי אופן ניסוח השאלה בשם הספר יוצר ציפייה לתשובה רציונלית, אפילו קרה במידת מה. ובו בזמן שירתו עוסקת ישירות, באופן קונקרטי בשואה, ללא ניסיון להסוות, ותוך שימוש מתון בדרך כלל בכלים אקספרסיוניסטיים או סימבוליים.
אמנם שוקי גוטמן אינו ניצול שואה ולא ממש בן דור שני לשואה, אבל הוא מזדהה עמוקות עם הנושא. הזדהות יכולה להתפתח כתוצאה מעיסוק רב בנושא, מקריאה רבה, לימוד, ואף שינון והעמקה לצורך העברה הלאה לאחרים, כמי שעוסק בחינוך לדור הצעיר. מקריאת הספר ניכר שהוא ערך מסע או מסעות לפולין. כיצד, אם כן, יסביר נושא כה מורכב לתלמידיו הצעירים? ולקוראיו? כיצד יעז לטפל בשאלות הגדולות, המוסריות, התרבותיות ועוד?
אחת הדרכים להבנת נושא מורכב היא פירוקו ותקיפתו מזוויות מבט שונות, לסוגיות ותת סוגיות, כשכל שיר עוסק בזווית אחת או יותר. ברם, על שיטה זו מאיימת סכנת שיטוח ו"דילוח", גלישה לבנאליות. שיר פשוט מדי עלול לאבד את חיוניותו ואת השפעתו הרגשית, את היכולת ליצור הזדהות (ואילו שיר מורכב ומסובך מדי ידבר אל קוראים מעטים). שוקי אמנם בחר בדרך של דה-קונסטרוקציה, אך בלא שיגזים בה.
כך ניתן למצוא בספר שירים שונים, בכללם כאלה שבהם מועלות שאלות פילוסופיות, מוסריות ו"היסטוריות": האם ניתן היה לשנות את מהלך הארועים, האם ניתן וצריך היה לעצור את מלאכת ההשמדה, מדוע לא הפציצו את פסי הרכבת והמחנות? מהו אדם? - והאם הרוצחים הנאצים היו "בני אדם", אנושיים? גם שאלת האחריות הפולנית נרמזת, דרך סיפורם של חסידי אומות עולם. והרי ברור שנדרשו תעצומות נפש, התגברות על דעות קדומות (היו נוצרים אדוקים ואף אנטישמים שהצילו יהודים) תוך סכנת מוות, כדי להציל יהודים בפולין הכבושה.
בעיקר ניכרת אצל גוטמן חובה מוסרית (ואף לאומית) "להכנס לעורם" של מי שחוו את השואה על בשרם, בכללם קרובי משפחה (אמיתיים ומדומיינים), משום שזו הדרך הראויה ו"היעילה" להנציח את זכרם – כבני אדם אמיתיים, בעלי אישיות וייחוד, ולא כאלמונים חסרי פנים. וברי כי ההזדהות עמם כבני אדם מסייעת גם לשימור השואה ולקחיה בזכרון הקולקטיבי. לכך תורמים בעיקר סיפורי קורבנות שואה, השורדים וצאצאיהם, המובאים מזוית מבטו של היחיד, המספר, כמי שהיה "שם", בתופת.
בשירים הראשונים שבספר עדיין אין המשורר "צולל" לתוך דמויות אלה, אלא כמי שמביט מהצד. בשיר "מטען עובר" (עמ' 15) זהו מבטו של הדובר בן זמננו, המתאר בקצרה ובתמציתיות יבשה למדי, את הובלת היהודים בקרונות אל מחנות ההשמדה, כמו היו בקר המובל אל בית המטבחיים. אבל לא קשה לדמיין את המראות, בלי להזדקק לתיאור מפורט, וממילא הם כבר תוארו בדקדקנות בסרטים עלילתיים ודוקומנטריים, חלקם מותירי רושם עז, כמו סרטו של קלוד לנצמן, "שואה". לכן, השיר יכול להסתפק בהשוואת בני האדם לבקר, בביטוי הקצר "מֵאָה אִישׁ בִּקְרוֹן בָּקָר", ומחדד עוד יותר את ההשוואה בשאלה רטורית, בשורות הסיום, בתיאור המזכיר את החתמת בשרו של בקר בחותמת צרובה: "וּמָה מוֹתֶרֶת בְּהֵמָה/מֵאָדָם מְסֻמָּן בַּגַּב/בְּצָהֹב מֻדְגָּשׁ?"
החל מהשיר "נעלי סבא רבא" (עמ' 21) המשורר מבקש להיכנס לנעליו של הקורבן, תרתי משמע, ומכיוון שאינו מצליח, הוא הולך בעקבותיו יחף כך הוא צועד בעקבות הקורבן את מה שמצטייר כ"צעדת המוות". מעבר למשמעות הסמלית, של צעדה יחפה, המביעה גם הזדהות וענווה מול גבורת הקורבנות - חלקם אכן צעדו יחפים: "הַיּוֹם הָלַכְתִּי יָחֵף בְּצַעֲדַת הַקִּילוֹמֶטֶר שֶׁל הַסּוֹף/מִדָּה אַרְבָּעִים וְשֶׁבַע/לֹא מִתְכַּוֶּצֶת בַּחֹשֶׁךְ". ובשיר "אמא" (עמ' 23) הוא מנסה "להכנס לנעלי" בנה, לחוש כילד, במטרה להגיע להזדהות טוטלית עמו, ולכן עליו לחמוק ממהותו "כְּסוֹפֵר מִקְצוֹעִי, רַב עֶפְרוֹנוֹת/אוֹ אִישׁ מְבֻגָּר/שְׂבַע תְּלָאוֹת מִדְבָּר", ולחוש במלוא כאבו, כי "...עוֹד יוֹתֵר כּוֹאֵב/ שֶׁלְּעוֹלָם/לְעוֹלָם/ לֹא אוּכַל לִקְרֹא לָךְ/אִמָּא'לֶה", אך דומני שבכך הוא מרמז, כמודה, בקושי של הבוגר להגיע להזדהות מלאה. ואילו בשיר "ברכת יום הולדת" (עמ' 29) זהו האב המברך את בנו המת בברכת "יוֹם הֻלֶּדֶת עַלִּיז/כְּמוֹ אָז", ברכה שאינה אלא קינה, הנמשכת שנים רבות לאחר מות הבן, והאב כבר "לֹא זוֹכֵר בֶּן כַּמָּה ....פַּעַם חָשַׁבְתִּי/ שֶׁלֹּא תִּפֹּל שְׂעָרָהּ/מֵרֹאשְׁךָ".
בשער השני מעמיק המשורר לחדור עוד ועוד לדמותם של הקורבנות, ובגוף ראשון יחיד מביא תיאורים פלסטיים, ויזואליים מאוד, שיש בהם כדי לזעזע רגשית, המזכירים במשהו את דרך הסיפור של ק. צטניק. כך, השיר "זונת השדה" מזכיר לא מעט את "בית הבובות", בתיאור מזעזע: "חַבֵּק אוֹתִי/עֲשֵׂה בִּי אֲהָבִים לְמַרְאִית/הַנְּשִׁימָה מְאוּסָה/הָאֲוִיר צָחִיחַ/וְאַתָּה מִשְׂתָּרֵךְ בַּתּוֹר הָאָרֹךְ... אָז בּוֹא עוֹד פַּעַם וּפַעַם/כַּמָּה שֶׁאַתָּה לֹא יָכוֹל". ובשיר "אי התרוקנות סדירה" (עמ' 39) הוא מדווח, לכאורה ביובש ענייני קר, את מעשיו "בחדר צרכים", ולמעשה מתאר את הדרדרות גופו ה"מוזלמני", ומחיקתו של צלם אנוש:
... שָׁנָה לֹא נַחְתִּי עַל כִּסֵּא לְבַנְבַּן
בַּחֲדַר צְרָכִים
מִן הַיִּשּׁוּב הָאֱנוֹשִׁי
....הַשֶּׁתֶן זוֹרֵם גַּם בַּחֹרֶף,
מַקְפִּיא עֲצָמוֹת
וּמְחַמֵּם שֶׁלֶד
..כַּיָּדוּעַ אֵין בִּרְשׁוּתִי לְבוּשׁ הַחְלָפָה
בַּחַמְסִין הַמְּיֻבָּשׁ לַעֲיֵפָה,
בַּשָּׁרָב הַדּוֹקֵר עַד סֵרָחוֹן
הַנּוֹזֵל לֹא עוֹצֵר ...
לצד הסיפור האישי, המספר מייצג גם את הקולקטיב היהודי. בשיר "על שפת טיקוצ'ין" (עמ' 25) הוא נוקט בגוף ראשון רבים, כדי להנכיח את עצמו כמי שהיה שם, לא רק כמי שהשתתף במסע בן זמננו, בעקבות השואה, אלא כאחד מבני הקהילה עצמה, שנכחדה כולה בין יום. השיר נע בין שני הזמנים, בין תיאור אקספרסיבי, מרגש, של בן הזמן ההוא ההולך אל מותו, ובין המשורר המבקר בן זמננו, המדווח על שהתרחש בעבר. ואז הוא שובר לפתע את התיאור, בשורת סיום הנשמעת צינית, ואינך יודע אל מי היא מופנית (ואיני משוכנע בנחיצותה בהקשר זה):
עַל שְׂפַת טִיקוֹצִ'ין
הִתְקַבַּצְנוּ בְּכִכַּר שׁוּק,
אַנְשֵׁי עֲיָרָה קְדוּמִים...
חֲבוּקִים נָשְׂאָה הָרוּחַ
אֱלֵי רִשְׁרוּשׁ עֵצִים
וְהַהֲלִיכָה כְּבֵדָה,
כְּמוֹ אָז.
בִּצְעָדִים מְדוּדִים,
הַנְּשִׁימָה חֲצוּיָה,
עֵירֻמִּים אֶל סְבָבֵי קָלִיעַ....
...אֵין עוֹנֶה בַּשַּׁעַר.
מִי בָּרַח
וְאֵין יוֹצֵא.
סְלִיחָה עַל הַהַפְרָעָה
כאלה הם גם השירים "העבודה היא חיינו" (עמ' 43), שגם בו קיים משחק בין הווה לעבר, ואירוניה דקה ("הָעֲבוֹדָה הִיא חַיֵּינוּ/מַרְפָּה צְלִילֵי כְּפָר רַעֲשָׁנִיִּים/לְהֵרָגֵעַ בְּשַׁלְוָה/לְהִתְמַסֵּר לִגְנִיחָה זְמַנִּית....עֲצֵי לִבְנֶה בְּפֶתַח/בַּר מִינָן נֶאֱנַח/וְתַיָּרִים מְצַלְּמִים – פְּסָלִים"), ומסעם אל המוות של יאנוש קורצ'ק עם הילדים בבית היתומים שלו, בשיר "בוגרים זעירים" (עמ' 45), המתואר כמעט כמארש צבאי גאה, חסר דאגות.
ומצד שני הוא נכנס לדמותם של הרוצחים, המופיעים כאנטי תזה לנרצחים, ומבצע בהם אקט של דה-הומניזציה (המשמשת גם מעין תגובה למחיקת צלם אנוש שבצעו הנאצים לקורבנותיהם), והוא נוקט עמדה ברורה בסוגיה: מדובר בחיות אדם, לא בבני אדם רגילים למדי, חלקם לכאורה נורמטיביים המסוגלים לגלות אהבה (ע"ע הויכוח סביב "הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט). בכך נפתח השער השני של הספר, "הר המנוחה", העוסק במסע ההשמדה עצמו, ותחילה במחנה מאידנק, שבמרכזו ניצב הר אפר, כמו היה מזבח ענק, העשוי מגופות הנרצחים שנשרפו בקרמטוריום. השיר הפותח, "המנהל הגרמני" (עמ' 35), מתאר אותו ללא כחל וסרק, כחסר רוח אנושית, אדיש למוות סביבו ואף מתענג עליו:
הַמְּנַהֵל הַגֶּרְמָנִי הָרַאַוְתָן
טָבַל בְּאַמְבָּט אֲדַמְדַּם
מֵי הָאֲרֻבָּה הַבּוֹעֶרֶת
אֵין פִּנּוּק טוֹב יוֹתֵר
מֵרַכּוּת סוֹף יְמָמָה
לְהַרְפָּיַת לְחָצִים,
טִפּוּל טִבְעִי בְּדִכָּאוֹן.
נִתְזֵי שֶׁמֶן הָעֲצָמוֹת
מְקִלִּים עַל מִיגְרֵנוֹת
וְעַל נְדוּדֵי שֵׁנָה.
הַמְּנַהֵל הַגֶּרְמָנִי לִטֵּף
אֶת אֵיבָרָיו הָעֲנֻגִּים,
נְשִׁימָתוֹ נֶעֶשְׂתָה צְלוּלָה...וגו'
אין המבט יכול להיות שלם ללא התבוננות גם דרך עיניהם של מי שיוצאים מהארץ למסע לפולין, ואף דרך עיניהם של הפולנים, בני המקום. בעשותו כך המשורר נע בין תיאור השואה בעבר, לבין מצב ההווה בפולין, ומייצר ביניהם דיסוננס חריף, המחדד את השאלה שעליה נשען שם הספר.
השיר "הו, ורשה" (עמ' 13) מצייר מפה "פוליטית חברתית" של פולין היום, שיש בה פריחה כלכלית, לפחות בעריה הגדולות, והיא נענית לברכת התיירות היהודית-ישראלית, לצד התיירות הכללית, ועושה בה שימוש ציני למטרות רווח. לכן יש בה "דּוּכְנֵי מִמְכָּר כְּשֵׁרִים וּתְפִלָּה יְהוּדִית מְזַמֶּרֶת". ומאידך מפריעים לה הזרים, וברמז דק מן הדק ואפילו מחויך, מבצבצת שנאת הזר: "תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהִי בַּמִּרְפֶּסֶת/שֶׁהַבִּקּוּר מַפְרִיעַ לָהּ". ואינך יודע אם המרפסת הייתה פעם של בית יהודי, והאם הזר הוא יהודי שמפריע לה, או כל זר, באשר הוא. והרי מי הם התיירים המגיעים עד למרפסת של בית מגורים, ולא רק לאתרי התיירות הציבוריים? שמא הם מחפשים את בתיהם או את בתי הוריהם משכבר, ואולי אף מבקשים להשיב את רכושם הגזול, שעיריית ורשה טרחה לפני כמה שנים לחוקק חוק שנועד להכביד, ולמעשה למנוע את השבתו.
טרוניה מסוימת כלפי אופן הנצחת השואה בידי הפולנים מצויה בשיר "בטרבלינקה אין ראיות" (עמ' 17). אולם זו אינה התמונה השלמה: טרבלינקה נבחרה ככל הנראה כדי לשמש מצבה ליהדות פולין ואירופה. כל ישוב ועיירה מסומן על ידי סלע-אנדרטה. פסי הרכבת אליה מסומלים על ידי קורות עץ לא רבים. אבל המחנה הזה הוא רק הקדמה לטלטלה הצפויה למבקרים במחנות מאידנק ואושוויץ-בירקנאו, שבהם יש ראיות, ובשפע. אפשר לראות בטרבלינקה הכנה נפשית הדרגתית, במיוחד לנפשות צעירות, ואפשר שזה מה שמבקש השיר לומר. אבל הציניות והאירוניה ניכרים בסיום השיר, והם לא מופנים דווקא כלפי הפולנים, אלא גם כלפי מארגני המסע, ולכן הטקס המתנהל במקום, המתואר במילה אחת בלבד ("צפירה"), נשמע תלוש, שלא לומר "לא רלבנטי" ומזויף:
הַנַּעַר מַשְׁקִיט בַּת עֶשְׂרֵה
בַּנְסִיעָה לַמַּחֲנֶה
בִּטְרֶבְּלִינְקָה אֵין רְאָיוֹת
יָרֹק צוֹמֵחַ וִירָלִי
הַשֶּׁקֶט הַמּוֹפְתִי פַּסְטוֹרָלִי...
...הַצָּעִיר מַרְגִּיעַ:
אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם קְרֵבָה,
...נַחֲלֹק בְּמִדְשְׁאַת הַגַּן
לְיַד תַּחֲנַת הַדֶּלֶק
וּמֵיכְלֵי הַגַּז.
צְפִירָה
"מספרי ברזל" (עמ' 19) הוא מהבולטים בספר, ויש בו "מרד", אי השלמה עם העובדה ששישה מיליון הוא מספר כמעט בלתי נתפס, ויתר על כן המספר ה"אישי" (להבדיל ממספר אישי של חייל בצבא) והיותו מקועקע, הם היבט נוסף בפעולת הדה הומניזציה של הנרצחים, שנשללה מהם זהותם האנושית, עם מחיקת שמם, בעודם בחיים. על כן המשורר "מתעקש" להמנע מלנקוט במספר "שישה מיליון", האמורפי וחסר הפנים, שבו לכל פרט ופרט אין משמעות וערך, והוא דורש לקיים בדיקת נוכחות נוספת (כמו "בדיקה חוזרת") שבה אין שישה מיליון, אלא "אֶחָד וְעוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָד...אֶחָד וְעוֹד אַחַת.... וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד אֶחָד...."
את מלאכת ה"דה-קונסטרוקציה של השואה" בספר זה תקצר היריעה מלהשלים. אבל את מלאכת ההרכבה אפשר לזהות, משום שבשיר האחרון בספר – "המסקנות" (עמ' 87) המשורר מדווח את שהיה ידוע לו ולנו, וכבר אינו מחדש. אבל האמירה מדויקת, צינית ואף לעגנית לפרקים, שכן בשורה התחתונה "שבט" יהודי שלם - יהדות אירופה - אבד.
הַמַּסְקָנוֹת רַבּוֹת,
הַמִּמְצָאִים בְּהִירִים,
הַנִּתּוּחִים מַעֲמִיקִים,
הַתּוֹבָנוֹת הֶגְיוֹנִיּוֹת,
הַמַּצְבִּיאִים מְדַקְלְמִים,
הַמַּנְהִיגִים מְשַׁכְנְעִים
הַהִיסְטוֹרְיוֹנִים מְפָרְשִׁים
הַתַּלְמִידִים מְשַׁנְּנִים,
הַפִילוֹסוֹפִים, הַסּוֹפְרִים
הָאֻמָּנִים וְהַמּוֹרִים.
מַסְקָנוֹת
מַסְקָנוֹת
מַסְקָנוֹת –
וְלֹא לָמַדְנוּ דָּבָר
וְשֵׁבֶט שָׁלֵם
אֵין.
אבל קיימת גם מסקנה מסוג אחר, בשיר שלפניו, "בכל גלגול וגלגול" (עמ' 85). אין מדובר בתובנות מחקריות, פילוסופיות, על מה שאירע, על הכיצד ומדוע, אלא בלקח לעתיד, שלמעשה מיושם בהווה: יש לזכור ולהנציח את השואה, לעולמי עולמים, בדומה לאופן שבו מנציחים את יציאת מצרים, ואת ש"עשה לנו עמלק" כפי שמצווה ההגדה של פסח. ויש לקח שני: "עלינו להיות חזקים", או במילותיו של השיר: " שֶׁנֶּאֱמַר:/זְכֹר אֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה/וֶהֱיֵה גּוּף חָזָק/...בְּכָל גִּלְגּוּל וְגִלְגּוּל/ חַיָּב עַם לְשַׁבֵּחַ אֶת שְׁרִירֵי רַגְלָיו/לֶאֱסֹף כּוֹחוֹ מֵאַדְמַת קֹדֶשׁ/...אֵין לִרְעֹד בַּסִּבּוּב/וְלֹא לִפֹּל בָּעִקּוּל/...אָנוּ בָּאנוּ אַרְצָה לְנַצֵּחַ". ואני מוצא בשיר ביקורת לגלגנית ברורה, על האדרת הכוח, העולה מהשורות, זו התורמת להתגברות המיליטריזם הישראלי, שנעשה תשובה-תרופה יחידה לשואה. גישה זו ניכרת יותר מכל בהתנהגות כלפי הפלסטינים, והיא דוחקת הצידה כל לקח מוסרי חשוב יותר, הלקח ההומני, שיש לדאוג, לחנך ולעשות הכל, שלעולם לא נהיה כנאצים. אמנם הלקח ההומני כלל אינו מצוין בשיר, אך רוחו מרחפת שם בזכות האירוניה החזקה.
ולסיום בנימה אישית, על שני שירים עמם אני מזדהה במיוחד. השיר "אין לי אותיות", כמו סותר את שירה של זלדה, "לכל איש יש שם", שכן, יש מי שקיומם ושמם נמחקו. השיר מתאר, להבנתי, את בית הקברות היהודי בוורשה (ואולי גם בלודז'). ושוב לא ברור אם המשורר נכנס לדמותו של אחד המתים, או מתכוון לעצמו, כמי שחיפש ולא מצא אף קרוב משפחה ששמו חקוק על מצבת קבר. וזאת, מאחר שחלק מהמצבות נעלמו או נותצו, חלק מהכתובות בלתי קריאות, ובעיקר משום שרבים קבורים בקבר אחים, בחלקה הגדולה, מגודרת באבנים, לתוכה הושלכו גופות המתים בגטו ורשה, בלא שיזכו למצבה. שם קבורים ככל הנראה כל ארבעת אחיה ואביה של אמי (ומכל מקום לא הצלחתי לאתרם).
השיר השני הוא "שושלת חייטים", המתאר את כישורי החייטות, ברמת "הוט קוטיר", של סבו ואביו של המשורר. לשיר זה אני חש קרבה משום שאף אני בן חייטים, שורדי שואה, בהשראתם ועליהם כתבתי. ואני חש כמו גוטמן, ש"תּוֹפֵר רְגָשׁוֹת לְמִלִּים/מֵצֵר מִשְׁפָּטִים/ וְשׁוֹמֵר עַל גִּזְרַת הַשִּׁירִים", ומרגיש כמוהו בקוצר ידי, כי "קְרָעִים חֲמוּרִים לֹא הִצְלַחְתִּי לְהָשִׁיב/ לְקַדְמוּתָם". ומעבר לדמיון בתיאור כישוריהם, יפה בעיני העלאת שבחיו של משלוח יד, המזוהה עם היהודים בפולין, מקצוע שהיה כמעט תו זיהוי אתני, חלק מתרבותם, ונעלם עם השנים, אי שם, עם סגירתם בארץ של מפעלי טקסטיל כ"לודז'יה" ו"גז", ומפעלים קטנים יותר ובתי מלאכה, כשל הורי.