מיקי מילר
שבחי האנרכיה
אם אין מוצא מן העריצות – מוטב לבחור בקלה שבהן, משהו שביני לביני אולי. מול המקלדת אני מנסה ללכוד בדל הגיג, זנב מקרטע שחמק ממני ומוצא עצמי אנוס לעשות סדר בדברים שבאים אלי בהולים, נדחקים וחסרי צורה. בסופו של דבר אין לך עריצות, כמו זאת של הכתיבה. – אני חומק ממנה לעיסוקי שגרה (עריצות אחרת, מוכרת יותר), והיא שואבת אותי אל תוכה. אני מסיח דעתי ממנה, והיא איננה מסיחה דעתה ממני. אני מנחם עצמי שאין חרות גדולה מזו שבאה עם השפה ועם המחשבה – ונמצא כפות בכיסא נוסע, עבד לצג מרצד. אלוהים-אחרים עשיתי לי בחפזי, והוא אוסר אותי בנחושתיים. הוא אומר לי: שלח לחמך אל מרחבי הסַייבר, ודע שגם ברבות הימים לא תמצאנו.
הנה כי כן, לא כל עריצות צריכה עריץ ממש, ולא כל חרות, אולי כמשתמע, דוחקת את העריצות הצידה לחלוטין. ופתחתי בזה דווקא משום שאני מבקש לדבר על נושא החרות בהקשר של מנהיגות ושל שלטון, שהם, לכאורה (ובהגדרה), שלילתה, אם לא שלילתה המוחלטת. והואיל ואין אדם שיוותר במודע ומרצון על חירותו (לפחות בחלק מחייו), נשאלת השאלה כיצד מתיישב זה עם נחיצות השלטון. המנהיגות נתפסת הרי כהכרח בל יגונה, כחלק מסדר העולם. אנחנו מוצאים אותה, לכאורה, אפילו בחברות של בעלי החיים. כל החברות האנושיות מן התרבויות העתיקות ביותר המליכו על עצמן מלכים, הֶאֱלילו אלילים ובנו מדרג היררכי, שנאצל מן הגבוה מכול עד אחרון מקבצי הנדבות ואזובי הקיר. שום מהפכה ושום שיטה חברתית לא יכלו לחוק הטבע האנכי, שקבע עליונים למעלה ותחתונים למטה. לא הועיל, כידוע, גם הניסיון להעלות את התחתונים לשמי שמים העליונים – כדי שהכול ייהנו מזיו השכינה בשוויון פרולטארי. אז היכן מסתתרת בתוך כל זה גבירתנו החסודה, אי מקום כבוד מלכותה של העלמה חֵרוּתָה -לה ליבּרטֶה?
וכדי לענות לשאלה הנכבדה – אני נזקק לדימוי, ולא לדימוי בודד, אלא למשל ממש. איזה מזל שאין אני זקוק לענות את דמיוני, ונמצא לי זה מן המוכן בספר "שופטים" ט 8 - 15:
" ח הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ. ט וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. י וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַתְּאֵנָה: לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ. יא וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַתְּאֵנָה, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי, וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. יב וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַגָּפֶן: לְכִי-אַתְּ, מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ. יג וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. יד וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ. טו וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן--תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. "
המשל ידוע "כמשל יותם", בנו הצעיר של השופט גדעון. אבל הדעת נותנת שלפנינו משל עממי רווח, זאת גם מסגנון הדברים, וגם מן ההתאמה הרופפת בין לשון המשל ל"נמשל". לסיטואציה של המלכת אבימלך (בפועל, אבימלך דורש את המלכתו, ולא "העצים", בעלי שכם), ושל טבח בני גדעון שבעים איש (למעט יותם שברח). מכל מקום, אפשר לראות בו ביטוי להלך נפש רוֹוֵחַ ולהכרה שמעבר לסיטואציה ההיסטרית הבודדת שבהקשרה הובא. ניתן כמובן לטעון שלפנינו ניסוח עקרוני של ההתנגדות למלוכה, אשר ספר "שופטים" נותן לה ביטוי (ובעיקר בא הדבר בדברי התשובה של גדעון, אבי יותם, ל"איש ישראל" שמבקשים ממנו להקים שושלת מלוכה: "לא אמשול אני בכם, לא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם" -שופטים ח'23- ואף שמואל הנביא מסכמם בנאומו בשמואל א' ח'), אבל, מעבר למחלוקת הפוליטית שבין מחייבי מוסד המלוכה למתנגדיו, מונח במשל הזה היסוד לתפיסה של מלכות ה', ובלשון אחר מוצגת בו האנרכיה, שלילת שלטון אדם על אדם, כאידאל.
המלוכה מופיעה כמושג שהפרקסיס שלו זר למצב הטבעי. המשל פותח בצורת פועל כפולה שמציינת פעילות נמרצת ("הלוך הלכו" = שוטטו שוב ושוב, התרוצצו), ייחוס הפועל הזה לעצים דווקא הוא מוזר. אפשר היה לכאורה לפתוח כך: - "בקשו העצים למשוח עליהם מלך...", אבל דווקא התנועה הלא רגילה של מי שמהותם להיות נטועים במקומם, מעידה על טיב "שליחותם". גם תגובתם של עצי הפרי בפועל דומה (השורש "נוע"), שבו הם מכנים את "עיסוק" המלוכה ( "החדלתי... והלכתי ל-נ-ו-ע על העצים?") מוזר לא פחות. השלטון נתפס כשוטטות, כמשהו מופרך מיסודו. כל אחד מעצי הפרי מציג את עיסוקו ואת תכליתו, ובכך גם מציג השגה לגבי סדר העולם. הגפן, התאנה והזית הם בעלי תפקיד שלו נועדו מטבע ברייתם. בזה שהם ממלאים תפקידם הם משמחים "אלוהים ואנשים". אם ימלא כל אחד את תפקידו יישמר סדר העולם. עצי הפרי דוחים בשאט נפש את העיסוק הזה הזר לטבעם, את השלטון, אבל אולי צריך לעסוק בכך מי שנועד לזה? שמא לא מצאו העצים בינתיים "מנהיג" ראוי – שישמח אף הוא "אלוהים ואנשים"?
מי שנעתר הוא האטד. שיח קוצני נמוך, שאינו נושא פרות. לכאורה, לבד ממה שנוגע לגובהו, מועמד ראוי, שהרי הוא חסר כל פונקציה אחרת. אבל גם העובדה שהוא מוצג כברירת מחדל, וגם התנאים הבלתי אפשריים שהוא מציג למימוש מלוכתו מעידים שכל כולו אינו בא אלא כדי להמחיש את האבסורד של המלוכה ושל שלטון אדם על אדם בכלל. הוא, חסר הקומה, דורש מן העצים שיחסו בצלו, שיכווצו את קומתם ויצטופפו תחתיו. המלכות היא סוג של אונס, שאם אין יכולים לעמוד בו, באים לידי חורבן מלא, וזה טעם "תצא אש מן האטד". מי שתאב כל כך שישלטו בו, סופו אבדון. עד כדי כך!
העצים מייצגים ביצירתם את החרות המלאה. הם מבצעים את מה שנועדו לו, את הנובע מבריאתם, והם עושים זאת מתוך רצון חפשי. בעשייתם ובתוצאותיה הם בוראים עולם, שבו יכולים בני אדם ככלל לממש את חירותם. זהו עולם של שמחה, שבו יכולים הכול למצוא מקום וייעוד. גם האטד רוצה לממש את חירותו, אבל על פי מושגיו הוא יכול לעשות זאת רק על ידי שלילת חירותו של הזולת, רק על ידי הכפפתו לשלטון. זהו ההיגיון הפשיסטי, התובע מרחב לעצמו על ידי צמצום המרחב של נתיניו. ובניגוד מוחלט מציג המשל את האידאל האנרכי. משמעותה של החרות שנוטל האדם היא הענקה. חרותו של המעניק פירושה הענקת מרחב לזולת, לאדם ולאלוהים. את האידאל ניתן לנסח אולי בפשטנות כך: בעולם שבו כל אדם ימלא את תפקידו, שבו יאזין איש איש לטבעו ויפעל מתוך חובה פנימית, לא יהיה צורך בשלטון כלל וכלל.
אין זה רעיון זר אם אנחנו חושבים על כך שהשלטון הדמוקרטי, זה שהוגדר על ידי צ'רצ'יל כפחות גרוע מכל האחרים, מבוסס על ההנחה שיש לעַקֵּר את כוחו של השלטון עד כמה שניתן, שיש לשים בלמים ומעצורים על דרכו, על מנת שלא יממש את כוחו להשחית ולהרוס. היה זה שפינוזה, דומני, שהציג את תפקידו של השליט כמי שעליו להפוך את תפקידו למיותר. אפילו הרעיון האפלטוני אודות המלך הפילוסוף או הפילוסוף-מלך מבוססת על ההנחה שהעיסוק הפילוסופי ינטרל את תאוות השלטון, שמתוך הראייה הבלתי תלויה תגבר המחויבות לחרות של הזולת על התשוקה לשלוט בו. אפלטון הוא המציג בכתביו את הפילוסופים הקדם סוקרטיים, וראשון שבהם תָאלֵס איש מילֵטוֹס. אחד הפרגמנטים שמיוחס לו מספר כי תאלס הנ"ל קנה בשנה מסוימת את כל יבול הזיתים של יוון, כדי להוכיח שעיסוקו בפילוסופיה איננו נובע מחוסר כשרונו בעיסוק שמניב רווחים רבים. הפילוסוף, לכאורה, ראוי להיות שליט משום שגבר על פיתויי החומר. ככל שהמחשבה הזאת נאיבית אפשר לראות שהיא מזהה, בדיוק כמו משל יותם את השלטון כסכנה פוטנציאלית.
האנרכיה כדרך חיים חברתית איננה יכולה להיות מוגדרת רק כהיעדר שלטון. הסיטואציה של "איש הישר בעיניו יעשה" (כאשר כל אחד עושה בפועל מה שאינו ישר בעיני האחר...) הוציאה לאנרכיה שם רע. חרות של אמת מתחילה מן ההכרה הפנימית של האדם כלפי זולתו וכלפי עצמו. מי שרוצה לגאול את העולם (ולצורך זה "העולם" הוא סביבתו הקרובה והחברה שהוא רואה עצמו חלק ממנה) מעונשם של שליטים (שכולם רעים בפוטנציה) יטרח לעצב את סביבתו כך, שיזדקק להם פחות ופחות. עם כל קשיי המימוש של הרעיון האוטופי, וגם מתוך הידיעה שאין מודל "מציאותי" שיכול להתקיים באנרכיה ממש, הצעידה אל עבר האופק (המתרחק תמיד) חיונית וחשובה. חברה המודעת לעצמה, המחנכת את בניה למימוש החרות האישית ולכיבוד חירותו של האחר, חברה השואפת לעשות את בתי הסוהר למיותרים, את בתי המשפט למיותרים, את בתי התמחוי למיותרים ואת מוסדות הסעד השונים למיותרים, תהפוך גם את השלטון ואת השליטים למיותרים. בחברה כזאת תצא אש מן העצים ותשרוף את האטד. אמן.