אפי הלפרין
אל תאמרו קטוֹנוּ
מספר שבועות לפני מועד הבחירות לכנסת החמישית הגיע האוטו האדום בקול תרועה רמה לקיבוץ, ויחד עם דברי הדואר הרגילים הביא עמו גם חבילה של כרזות מאירות עיניים שעליהן הודפסה האות מ המוּכּרת לצד סיסמאות פוליטיות שונות. הללו היו אמורות מן הסתם להִתלות במספר נקודות אסטרטגיות ברחבי המשק- על לוח המודעות המרכזי בחדר האוכל ועל זה שב'בית אורי', למשל, אך בינתיים הושארו מיותמות על מדרגות המזכירות כשהן מבצבצות מבעד לנייר עטיפה קרוע ומהודקות בחוט שְׁפָּגָט דק.
למרות שבאותה שנה מלאו לנו רק שבע או שמונה, רצינו בכל זאת להצטרף למאמץ הקולקטיבי שנועד לשכנע את ציבור המצביעים התועים בישראל לבחור במפלגה הנכונה. אחרי הכל, בקיבוץ שלנו שהשתייך לתנועת 'הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר' כבר ספגנו לא מעט אידיאולוגיה מהסובבים אותנו. עמם צעדנו והנפנו דגלים אדומים בכל אחד במאי. אתנו התגורר הסוציאליסט הוותיק יצחק גרינבוים שבצעירותו עשה הרבה - מה בדיוק לא כל כך ידענו - למען היהודים בגולה ובארץ, ושאליו התיחסו כולם כאל מישהו מאד חשוב. ובעיתון היחיד שקראו הורינו- 'על המשמר', כמו גם בשבועון 'משמר לילדים' שיועד עבורנו, נרמז או נכתב מפורשות שעל כל אחת ואחד להרתם כדי להצעיד את המדינה בת השלוש עשרה לעֵבֶר עתיד טוב יותר.
מערך הכוחות הפוליטיים בקיץ 1961 לא היה לטובתנו. מפלגת השלטון השנואה, שבראשה עמד 'בִּי-גִ'י' נמוך הקומה ולבן השיער, הצליחה בבחירות הקודמות לגרוף פי חמש יותר קולות מאשר מפלגתנו הקטנה והצודקת שהטיפה לערכים נעלים ונשגבים כמו ציונות, חלוציות, בנין הארץ, טוהר המידות, צניעות, ערבות הדדית, שוויון, אהבת הזולת, אחוות עמים ושלום עם כל שכנינו הערבים, ושעל נציגיה נמנו החברים המפורסמים מאיר יערי ויעקב חזן. והטון המאשים שליווה את הביטוי המסתורי "עסק הביש", שגם את פרטיו לא ממש הבנו, הֶעֱצִים עוד יותר את הטינה שרחשנו ל'זָקֵן' שנחשב אצלנו כתומך נלהב בקִּנְיָן הפרטי הטמא ובאימפריאליזם הכוחני הנתעב של ארצות הברית ושאר מדינות המערב. כן, את המילים המורכבות הללו הכרנו היטב אפילו בגילנו הצעיר, וכמובן שגם את הבתים הראשונים של הָ'אִינְטֶרְנַצְיוֹנַל' ושל 'תֶּחֱזַקְנָה' ואת השמות הסובייטים מעוררי הדמיון וההשראה סְפּוּטְנִיק, לָייקה ויוּרי גַגָארין.
החלטנו אפוא לעשות משהו כדי שאנשים רבים ככל האפשר יֵחָשְׂפוּ הן לנוכחותה של 'מפלגת הפועלים המאוחדת' בַּשטח והן לחיצי לעגהּ השנונים שכוּונו כנגד 'מפלגת פועלי ארץ ישראל' שאיבדה זה מכבר, לטענת מחנכינו, את המצפן המוסרי שלה. והרעיון שהָגינו היה פשוט: להדביק את הכרזות מאירות העיניים על דפנותיהם של כמה שיותר אוטובוסים בזמן שהללו מעלים או מורידים נוסעים בשתי תחנות 'אגד' הקטנות שניצבו בכניסה לקיבוץ. ואז, כשהאוֹטוֹאִים המגויסים-בלא-ידיעתם ימשיכו בנסיעה, תופצנה בשורות האמת לכל רחבי הארץ.
גם הביצוע לא היה מסובך: "סחבנו" את החבילה הנ"ל, הצטיידנו בדבק פלסטיק ובמכחולים שנמצאו בשפע בבית הילדים המשותף שלנו וצעדנו יחדיו לכביש הראשי כדי לארוב לאוטובוס הראשון. וכשזה הגיע - וכיום כבר אינני זוכר אם היה זה 'לֵיילָנד טָייגֶר', 'שוּסוֹן', 'מֶאק' או דגם אחר שהיה פופולארי באותן שנים רחוקות - זינקנו לעברו וביצענו במהירות את משימתנו: שניים מורחים, אחד מצמיד והשאר מחליקים. עבודת צוות לתפארת. מיד אחר כך נסוגנו צוהלים וגאים אל בין עצי הקָזוּארינה שהתנשאו לצד הכביש וחיכינו נרגשים וחסרי סבלנות לבא אחריו, בעוד הכרזה הראשונה עם הכיתוב "מי סולל את הדרך לבורגנות", בליווי איור של מכבש הנהוג ע"י צעירי המפלגה היריבה והדורס באכזריות את כִּבשׂת הדמוקרטיה, כבר עושָה את דרכה דרומה לעיר חדרה הסמוכה; וממנה - מי יודע - אולי אפילו לתל אביב הגדולה?
אלא שהמבצע הנועז נקטע באִבו הרבה יותר מהר משתכננו. אחד מחברי המשק הבוגרים שהגיע במקרה לתחנה תפס אותנו 'על חם' והחרים את שאריות הכרזות שנותרו בידינו, ובהמשך גם קיבלנו שטיפה הגונה בגלל שלקחנו אותן ללא רשות. ובכל מקרה, כשהתפרסמו תוצאות הבחירות ברבים התברר שמפ"ם לא הצליחה להגדיל את כוחה בבית הנבחרים בירושלים למרות התגייסותם הנלהבת של ילדי 'קבוצת אורן' מקיבוץ גן-שמואל למענה, ושמפא"י- זו שנראתה לנו בתקופה הרחוקה ההיא כל כך ימנית וקפיטליסטית בדעותיה, תמשיך לאחוז בהגה של המדינה גם במהלך השנים הבאות.