על חיים ללא מוצא ואי נחת

בספרו של משה עזוז "שברים פשוטים", הוצאת פרדס,

סדרת הסיפור הקצר (פואנטה)

שמעון רוזנברג

 

 

ספק אם ניתן  להגדיר במשפט אחד מכליל את ספר סיפוריו של משה עזוז. אך אחד ממאפייניו הבולטים (ובו תתמקד סקירה זו) הוא "אי נחת" בסיסי של מושאי סיפוריו המרכזיים. חוסר שביעות רצון,  תחושת חוסר ביטחון, פרטי וקיבוצי, חשש מפני אי יכולת למימוש עצמי, מהול ברעב ליותר ממה שביכולתם להשיג. אובייקטיבית, "שבריהם" של המתוארים – כשם הספר – אכן נראים פשוטים, בעיני המתבונן התמה מהצד. קשייהם אינם נראים עמוקים והרי גורל, ואינם משבריים, אלא יומיומיים, שגרתיים, שרבים מאיתנו חווים. ברם, בחלק מהסיפורים הם מתפתחים לתחושות חרדה, שעלולה לצאת מכלל שליטה. לעיתים זוהי חרדה קיומית, שיכולה לחולל משבר עמוק, לגרום לחדלון, תחושת ריקנות ורפיון, ואף ייאוש, או לפעולה סיזיפית, הנעשית סחור סחור, ללא התפתחות ומוצא, ואף להקצין לשבירה פיסית, לפעולת זעם בלתי נשלטת. מדובר אם כן לעתים בחרדה אקזיסטנציאליסטית, כמעט ניהיליסטית.

 

ברבים מהסיפורים שברי החיים הקטנים ניכרים גם בשפה הסטקטית, הקטועה, המהירה והסוחפת, בעיקר באופן שבו הגיבורים מהרהרים או פועלים בעת מצוקה: הם עוברים מנושא לנושא, מוסחי דעת, לא מסוגלים להתמקד, לעתים כמי שסובלים מקשיי קשב וריכוז. מחשבותיהם נראות לעתים כבלתי קשורות אהדדי, נטולות רצף לוגי, חושפות מעמקי נפש, מסוכסכת לעתים, שלא ברור לגמרי מה מניע אותה, מאחר שהגיבורים בחלקם אינם מבינים את עצמם ומה רצונם, "עד הסוף", כמו רובנו. בדרך זו, יד האמן המשכנעת, שאינה נטולת אירוניה (המופנית גם כלפי עצמו) חודרת למעמקי הדמויות דרך הפרטים המציקים הזעירים, המחשבות כמוסות והלא כמוסות, המתערבבות אלה באלה ללא הפרדה, ויוצרות דמויות עגולות, מורכבות. עזוז מיטיב לתאר דפוסי אישיות, ויחסים ביניהם, בייחוד יחסי נשים-גברים. וכל היסודות האלה מקנים לסיפורים, בייחוד בשער הראשון, את כוחם המשכנע.

 

הדמויות שמציג הספר מגוונות. הן בנות גילאים שונים, החל מילדותו של המספר וכלה בזוג זקנים בני שמונים (כנראה הוריו של המחבר). מרחב ההתרחשות הוא ישראלי תל-אביבי, וערי הפריפריה שלה, גם הסיפור המתרחש באמסטרדם, עניינו מסע קצר מישראל להולנד ובחזרה, והוא משעתק את ההוויה והתרבות הישראלית לשם. אמנם, הסיפורים יכולים להתרחש בכל מקום במערב, אך החיבור למציאות הישראלית ניכר בשפע פרטים קטנים: אזכור שמות מוכרים, מקומות, שמות בניינים רבי קומות בתל אביב, מאפייני חברה ותרבות, שם של עיתון, של טור או פינת שירה. מרבית הסיפורים מתרחשים במהלך יום עד מספר ימים, מורכבים מפרטים ורגעים קטנים, מעשים ומיני-אירועים רגילים בתכלית, וחסרי תכלית, פורטים אותם לכלל "פרוטות" פשוטות, מובנות ומוכרות.

 

חלק מהסיפורים נראים כנטולי קשר ביניהם. אבל השער הראשון פותח ומסיים בשני סיפורים העוסקים באותן דמויות, ואף באותו ארוע משתי זויות-וריאציות שונות. שני סיפורים נוספים הנושאים שם דומה (שעיקרו - "מכשירי שמיעה") עוסקים ככל הנראה באותן דמויות. גם שתי הנובלות המרכזיות בחלק השני של הספר עוסקות באותה דמות שבה משתקף הסופר עצמו. וגם כשבחלק מהסיפורים הדמויות שונות אלה מאלה, ניתן להצביע על חוטי תמות המקשרים ביניהם.

 

הספר מתמקד לא מעט בחולשותיהם של מושאי הסיפורים. עזוז מתאר היטב ומתוך תובנות פסיכולוגיות מרשימות ומעמיקות פגיעות ואף עליבות אנושית מכמירה לב, הגם שאין מדובר בחלכאים ונדכאים. הגיבורים מתכנסים לתוך עצמם ומעמידים את ה"אני" החרד לפני רצון של כל אחד אחר, גם אם האחר קרוב ביותר לגיבורים (למעט ילדיהם המצויים/חוסים בתוך "כנפיו של "האני", החרד גם להם). יותר משמדובר במאפיין נרקיסיסטי, יש בגיבורים יסוד סולפיסטי: המציאות הפנימית של כל אחד היא הקובעת, גוברת ומנסה להכחיש את "אמת" חיצונית הניצבת מולה כמראה מתריסה, וזאת בלי לרדת לעומק הכוחות המניעים אותם עצמם.  

 

בייחוד בסיפורי השער הראשון גיבוריו חסרי הנחת של עזוז נעים במעגל סגור, ללא יכולת – ולעתים ללא מודעות לקיומו של רצון – לפרוץ ולחולל שינוי והתפתחות פנימית או חיצונית, או לפרוץ קדימה ולממש חלומות ושאיפות גדולות. חוסר המוצא, וחוסר האונים מולו, אף מקבל ביטוי סגנוני בבניית הסיפור Comfortably Numb הפותח כפי שהוא מסתיים: "דוקים, הוא חשב, דוקים דקים וצהובים שפרצו ממארז הפלסטיק השקוף", ושב מסתיים: "הוא נעמד עם השקית הפעורה ביד, בוהה בהם: דוקים דקים, צהובים, פזורים על המושב". אין לגיבוריו לאן לפנות או לברוח, לא למי שחיים בגפם, לא לרווקים, לא לנשואים, או לגרושים.   

 

בסיפור זה, חוסר היכולת של מושא הסיפור להתמיד בהחלטתו ובביצועה הם בוטים, כמעט אבסורדיים. הקריעה והשפיכה של מקלות הספגטי משמשים מטפורה נאה ל"התפזרותו" וחוסר יכולתו לתפקד. כך הוא מתפזר בין משימות מכולת פשוטות, וניכר שהוא חסר שליטה על עצמו. מצבו מועצם בידי תחושת דיכויו בידי אשתו, שאינו יכול לעמוד במטלותיה ובדרישותיה. מחד הוא נקרע על ידי רצונו לרצותה, מאידך חוסר יכולתו לעשות זאת גורם לו להפוך את ה"אימפוטנציה" לנשק כנגד לחציה, באמצעותה הוא "מורד" בשליטתה, הוא "יראה לה" כמה הוא אומלל, וכך היא תצטרך להתחשב בחולשתו, לטפל בו. תירוציו מציירים אותו כילדותי, אך הסיפור מרמז גם על היותו נוירוטי, דיכאוני, (וכמי שזקוק לציפרלקס). לכן אינו "אשם". לכאורה נוח לו במצבו זה, המסיר מעליו אחריות. לא הוא שאשם בכישלונו, אלא "הסביבה" ואשתו (ברמז שברמז עולה הסיבה לכך כפרידה צפויה מאשתו).   

 

בסיפור "שברים פשוטים" אין אפילו דרמות זעירות כגון אלה. חיי השיגרה היומיומית של גיבור הסיפור מודגשים בחלוקה לימים. כל יום בבחינת תת-פרק קצר, כמו היו אלה פרקי יומן. לכאורה יש לו שליטה על חייו, נשוי ואב, עובד בעבודה "טובה", "אינטליגנטית", המחייבת יכולות ניהול ועולמות תוכן "היי-טק". הגיבור לכאורה "ארצי", מעשי, וחזק מדמויות גבריות אחרות שבספר, ואף אינו תלוי ונשלט בידי דמויות נשיות שחלקן בסיפור שולי. אבל לא זו בלבד שלא מוענק כל ערך ממשי ובעל משמעות לעבודתו, אלא שמבין השורות עולה שתפקידו כמעט סיזיפי, ואף מגוחך. התפקיד מחייב התעסקות רבה, אך גם דורך במקום, "תקוע", כמו הגיבור עצמו שאנו מעז לפעול למימוש רומן צדדי עם "לקוחה" נשואה, עליה הוא "מפנטז".

 

בתוך כך מסתבר כי גם הוא אינו "שמח בחלקו", ומבקש להמלט מ"שגרת חייו", בלי לתת לעצמו דין וחשבון על מניעים נסתרים, שאינו מודע להם. במקום זאת הוא "מורד" מעין מרידות קטנות במוסכמות וקונבנציות חברתיות. כך, ללא עכבות הוא מאונן במשרד, מציץ בתיקיית מחשב פרטית ואינטימית של מזכירה שלא טרחה בתמימותה להסתיר או לקודד, והסיפור מסתיים בחצי בריחה, דרך חלון מקום עבודתו, אל השדות. הגיבור מניח "רגל פה ורגל שם", כשברור לקורא כי דבר לא יקרה. זהו גבול החופש שהוא מסוגל לו. הוא לא יקפוץ החוצה מהחלון (קרי, הוא גם לא "יתאבד").  

 

עוד על יחסים בין מגדריים ובין-דוריים

 

יתמות שעולות בין השורות בסיפור Comfortably Numb, צצות ומתעצמות בסיפורים אחרים: הנשים מצטיירות בדרך כלל כמי שרגליהן "על הקרקע", קובעות ומכתיבות את "סדר היום", בהיותן מעשיות ודומיננטיות (היפוכו של דבר צץ ועולה, אם כי לא באופן חד וברור, בסיפור "אבדות ומציאות", המסיים את חלקו השני של הספר, שלטעמי הוא מתאים יותר לחלקו הראשון). אולם גם נשים אלה תלויות בגברים, שהן "מתמרנות", והמבקשים להשביע את רצונן, ללא הצלחה יתירה. וכשהם מתמרדים, הם עושים זאת מתוך חולשתם והתרכזותם בעצמם. החולשה היא בו זמנית כוח המזין את מאמציהם של שני המגדרים להשיג שליטה על קרוביהם ואוהביהם, כשבה בעת הם גם תלויים ונשלטים בידיהם. ואתה תוהה האם דמויות אלה מסוגלות לאהוב. מכל מקום רגש של אהבה אינו ניכר בתיאור היחסים, בעיקר בחלקו הראשון של הספר (בחלקו השני, מסתבר כי לא די ברגש אהבה כדי לשמר ולתחזק את היחסים, ואף שם סובבות הדמויות ביחסים ללא מוצא).  

 

בסיפור "צורה של כלב" השליטה הנשית מושגת בין היתר באמצעות מין. הגיבורה, רופאה חד הורית, "מנצלת" את מאהבה הנשוי, בייחוד בשעת משבר, כאשר בתה חולה ומצויה בסכנת מוות, וגם לאחר שהיא מתאוששת. הרצון לשליטה מקבל ביטוי כשהיא מזעיקה – מכריחה אותו – לסייע, תוך סיכונו בעימות עם אשתו (שייתכן כי היא מודעת או חושדת ביחסים), ועל ידי כך היא מבקשת לתת גושפנקא "רשמית" למעמדה אצלו. במגע פיסי ארוטי, אלים כמעט, שהיא יוזמת בבית החולים, היא נוהגת כמי שמבקשת להשאיר בגופו סימנים, שיזוהו בידי אשתו. אחר כך היא "שוברת את הכלים", מגיעה לביתו עם בתה (שהיא כנראה גם בתו), על מנת לחשוף את יחסיהם בפניה. והנה, מתוך חשיפה זו עולה מעין ברית, שותפות, הבנה (הדדית?) וסליחה מסוימת של הנבגדת למאהבת. בתוך כך האחרונה חושפת את תלותה במאהב (וברופא נוסף עמו היא קיימה יחסים מיניים), ובכך למעשה מתגלה חולשתה, דווקא באופן בו היא מיטיבה להפעיל את הסובבים לטובת ענייניה. אי שליטה בחייה מתבטאת גם באורח חייה בבית, בתחזוקה הירודה, ואף היא חשה צורך "לברוח" ממעגל חייה חסר המוצא, מאחריותה ואף, לזמן מה, מבתה החולה – ואינה יכולה.

 

בסיפור "מכשירי שמיעה" ניכרת שליטה אימהית בבנה הגרוש באמצעות האוכל שהיא מכינה לו לעת ביקוריו (או, כדברי המספר: "הסחטנות הרגשית הזולה. כן. עדיין עובדת עליו"), בכלל זה האוכל שהוא לוקח לילדיו, לקראת ביקוריהם אצלו. משום כך אמו אף שמחה על גירושיו, שבזכותם מתחזקת  שליטתה, וביקוריו ואספקת האוכל נעשים תכופים. זאת ועוד, בביתה מאוחסנים 120 עותקי ספר שיריו, המוסיפים נדבך של שליטה. לסיפור זה אפשר לקשור את הסיפורים "גברדין", הפותח את הספר,  "מה אני זוכר", המסיים את השער הראשון, אשר במבט של המספר, שנים לאחור, כמו משמשים, הראשון כעין מבוא, המבשר על התפתחות "תבנית נוף מולדתו" של הבן תחת כנפי אמו החזקה ואביו הוותרן, והשני כעין סיכום, אפילוג המסכם כ"מנתח" את זכרון אותה התרחשות ודמות אמו, החרוטה בנפשו כזכרון רע, עלוב, וטראומתי. בשני סיפורים אלה ניכרת שליטת האם, בהובלתה את בנה, דרך מבוך הייסורים המניפולטיבי, לרכישת בגדי בר מצווה, אך גם היא מתקשה בקבלת החלטות (כנראה מטעמי עוני ורצון לחסוך), של קניית הבגדים. מהלך הייסורים מגיע לשיאו בטקס הבר מצווה עצמו ואף הוא נותר כזכרון חד הטבוע בנפש הילד. ועם זאת אין כל ביטחון, שהסופר ביקש להצביע על אמו כאחראית, שלא לומר אשמה, בהתעצבותו כאדם בוגר.

 

בתוך כך דומה שמשתקף הבן גם באביו – "מעשי אבות סימן לבנים?" – בהתנהגות המעט "פסיב-אגרסיבית". האב נמנע מלהשתמש במכשירי שמיעה, ולא רק מבושה על אובדן כוחותיו, מעין גילוי של אימפוטנציה גברית והודאה בזיקנה (הימנעות זו היא תופעה די מוכרת אצל זקנים). בסיפור אנו נרמזים גם שהוא אינו רוצה לשמוע את שנאמר לו, הן על ידי אשתו והן על ידי אחרים, שמדובר ברצונו לחמוק משליטה, לשמור על מידה של חופש ופרטיות. הוא מי שיקבע מה ישמע ומתי, ואת מה שנוח לו, והוא גם מי שיפגין לעת רצון יחס חיבה ועזרה לאשתו.

 

בין ייאוש לתקווה, ובין ריאליזם לאשליה - על מועקת הסופר  

 

ב"ספר אי הנחת" כותב פסואה (הנזכר, אגב, במשפט אחד קצרצר בסיפור "אבידות ומציאות"): "קמתי מן המיטה מיד תחת המחנק של מועקה בלתי מובנת. שום חלום לא גרם לה; שום מציאות לא היתה יכולה להוליד אותה. זו היתה מועקה מוחלטת ולשמה, אך מבוססת על דבר-מה. בעומק האפל של נשמתי, כוחות בלתי נראים, בלתי מוכרים, ערכו קרב שהווייתי היתה בו שדה הקרב .... אימה, מכך שעלי לחיות, קמה אתי מן המיטה" ..."המועקה אינה מחלת השעמום, של מי שאין לו מה לעשות, אלא ...התחושה שאין טעם לעשות דבר. והיות שכך, ככל שיש יותר מה לעשות, ניתן לחוש במועקה רבה יותר". 

 

עזוז וגיבורי סיפוריו אינם סובלים ממועקה "בלתי מובנת", שה"מציאות לא הייתה יכולה להוליד", ועל כן ניתן לעמוד על סיבותיה, ולו חלקית, מתוך הסיפורים, או מחלקם. אך לעתים קרובות גם הם עצמם אינם יורדים לעומקן. הם קמים בדרך כלל מה"מקלט" שמעניקה המיטה הפיסית, אך לרוב אינם מצליחים להתנער ממיטת הסדום המטפורית (בבחינת "כמו שהצעת את המיטה ככה תישן בה...") אליה שולחת אותם הבריחה מאחריות, מלווה ברגש אשמה משתק, וזעם על עצמם, תחושת ריק וכשלון אישי, גם כשאין הכשלון ממשי, אובייקטיבי, אלא תוצאה של אי-השגת מטרה רחוקה, חשובה יותר, שאינה תמיד ברורה ומובנת לגיבורים עצמם. הללו מזהים את הכוחות המדכאים, הסיבות למועקה, לאו דווקא באישיותם, אלא אצל גורמים חיצוניים, בכללם בת/בן זוג, משפחה וילדים, בשקיעה בחיי בורגנות, בעול פרנסה, בעבודה "לא מספקת". אלה הם מי שמונעים מהם "להגיע רחוק", כמו למשל, בתחום היצירה הספרותית, לזכות בהכרה, ובשבחים, והפתרון שננקט הוא התבודדות, לעתים פרידה, ואף פירוק התא המשפחתי. 

 

ואמנם, בסיפור "עכשיו זה ככה" (הפותח את השער "מילים נרדפות") המספר חש במועקה, חידלון, אי מעש והזנחה, מסיבות שהוא עצמו אינו מבין, לדבריו, ושביטויה הבוטה הוא "הרג" מכוניתו, ואחר כך ב"נפילתו" למיטה. אך אז גם מגיעה ההתנערות. הוא מחליט "לכתוב כאילו מוצמד לי אקדח לרקה". או כדברי פסואה: "איני יכול שלא לכתוב". פסואה כתב על מה שהעסיקו  – על תחושת החידלון, המועקה. בכך שכתב את "אי הנחת" הוא סתר את טענתו שלו בדבר חוסר משמעות חייו: "ומעל הכל, כיוון שאני מגן על חוסר התועלת, על האבסורד, אני כותב ספר זה כדי לשקר לעצמי, כדי לבגוד בתיאוריה שלי עצמי". כך גם עצם כתיבת סיפוריו של עזוז – המתוארים בחלק זה – והעומק שהם מעניקים ל"שברים הפשוטים", משמשים סתירה לטענה דלעיל, הן בדבר פשטותם של השברים, והן בדבר חדלון המעשה. 

 

כך מתברר  ש"אי הנחת" יכולה גם לחולל תמורה. החרדה מאי מימוש עצמי, מכשלון, ממוות רוחני, ושהחיים יסתיימו ללא השארת חותם על הסביבה, מחוללים פעולה, יוזמה וניסיון להגשמה עצמית. בשני הסיפורים המרכזיים בחלקו השני של הספר זה, ההגשמה מתבטאת בכתיבה ספרותית. לצד זאת גם היא גורמת לחרדה קשה, שהיא קיומית בעיניו. ניכר בדמותו של הסופר  שהפחד מפני דחיה בידי ה"ממסד הספרותי" (הוצאות לאור, עורכים ולקטורים ועורכים), מהלכת עליו אימים, דווקא משום הדיסוננס שמעוררות בו תקוותיו העזות (ומדומיינות, בסיפור הפנטסטי-פואטי "אבידות ומציאות") להצלחה מסחרית מסחררת. אך עוד קודם לכן – בשורש החרדה מצוי פחד שהיצירה שהוא עמל עליה היא בוסר, ושהוא מבזבז את זמנו כוחותיו ואת עתידו לריק.  

 

דור ללא "אג'נדה"?

 

לא עניינים ברומו של עולם מעסיקים את גיבורי הסיפור. אין הם עוסקים כמעט בסוגיות פילוסופיות "גדולות", הם לא מעורבים בפוליטיקה, ולא בסוגיות חברתיות "חשובות". הגיבורים אינם מתקני עולם. הם מצטיירים כבני דור שוויתר על עתידו. ומאחר שהיו אלה ימי בחירות, אפשר שמושאי הסיפור לא יצאו מ"מיטתם" להצביע... במובן זה דווקא ניתן למצוא בספר מעין מחאה על חדלון המעשה ה"חשוב", דווקא בקרב בני המעמד הבינוני המשכיל, שמקנים במקום זאת חשיבות לדברים הקטנים, ולאו דווקא במודע. לכל היותר הם בעלי אידיאולוגיה טבעונית, תופעה מתרחבת בישראל, מדובר בצעירים הממקדים את מאבקם בתעשיית המזון, נלחמים נגד יבוא וגידול לא הומני של בעלי חיים שנועדו לשחיטה. קרי נראה כי גם אלה נואשו מניהול מאבק במוסדות הפוליטיים ובשינוי חברתי יזום "מלמעלה". אולם "הלא חשוב" מתואר ביד אמן כזו, שאתה חייב להשתכנע שהוא משמעותי, מאחר שהוא משמש מראה אמיתית, לא מזויפת, של דור אפתי לכאורה, למעשה טרוד בדאגות קטנות, בחיפוש אחר שלוות נפש, או הנאות, כפיצוי רגעי על מצבם חסר הנחת במציאות הישראלית העכשווית, החונקת.

 

לסיום

 

ברצנזיה זו נרמז כי ניתן "לפרק" את הספר לפחות לשלושה תמות, או ממדים שלובים זה בזה, לפעמים ללא יכולת להפריד ביניהם, הרוחשים באותן דמויות עצמן: ראשית, הממד האישי-אוטוביוגרפי, שמשקף את דמות המחבר. ואף שהוא אינו מודה ואינו מציין זאת בשום מקום, דמותו נחשפת, בסיוע היכרות אישית מסוימת עם עזוז, שלא לומר שמצאתי רמז באחד הסיפורים, שחוזר ומופיע – האם יד המקרה? – במחזור שיריו המתפרסם בגיליון זה (בתיאור עותקי ספר שיריו המונחים על המדף). ולבסוף קיימת ההצהרה על כך על גב הספר (שנכתבה בידי העורך, מן הסתם בהסכמת המחבר). הממד השני עוסק לכאורה בשורה של דמויות שאינן קשורות זו לזו, שאינן זהות למחבר, אך בחלקן דמותו משתקפת, וצצים מכנים משותפים, קווי אופי, דאגות דומות בבסיסן – קיומיות מזה וקטנות מזה, הניכרות גם בקשריהן עם הסובבים אותן. בתוך אלה מצוי תת-ממד נוסף, שעניינו היחסים המגדריים (יחסי תלות, משיכה ודחיה לעתים בו זמנית) בין גברים לנשים. וממד שלישי –  שיש בו משום הרחבה של הממד השני, הוא ממד חברתי, שיש בו אולי מאפיין של דור, של חלק מהחברה הישראלית בת זמננו, משכילה, עירונית וזעיר בורגנית. ממד זה פחות מובלט, ואולי לא לכך כיוון הסופר, אך יש לו תימוכין בסיפורים.