שמעון מרמלשטיין
זכרונו-עיוורונו העמוק של הלילה
כואב לי עכשיו. שנים אחרי ששכחתי, הוא מהלך בפרוזדור. אור ניאון נשפך מהתקרה, ריח תרופות ושתן - מהקירות. שלוש מיטות ברזל צפות, מתנדנדות בחושך. אני מנסה ללמוד איך לרדת בזהירות מהמיטה הגבוהה ואיך ללכת ישר עד לכיור. שם אשטוף שוב ושוב את פניי במים קרים, בלא להביט במראה.
ממתי הוא נמצא כאן? ייתכן וראה את בני הקטן יושב ליד החלון ובוהה בשמיים המחשיכים, אולי גם הקשיב לבנותיי המנסות לפתות אותי בטיול פרוזדורים קצר, "אימא, צעד קטן שלך - צעד גדול למשפחה."
"אני כבר אסטרונאוטית לא אהיה וכנראה שגם לירח לא אגיע", סחטתי מהן חיוך רפה.
אם אצא מהחדר, הוא ינשק אותי, כמו פעם, על העורף ועל השיער שכמעט ונעלם. לא איכפת לי מאיש, לא מהאחיות שעוד מעט תתחלפנה, גם לא מהרופא התורן, אבל גופי העייף לא יוכל לשאת כאב נוסף.
זה הוא, אני בטוחה, הצועד בפרוזדור הלוך ושוב. הוא כמעט ולא השתנה, רק מבטו הפך מסוגר כל כך. פעם בכמה דקות הוא חוצה את עיניי, פעם מימין ופעם משמאל, כמטוטלת שעון הקוצב את זמני המתמעט והולך.
"לונה, איך קוראים לו, לסניטר החדש?" קולה הצרוד של אחראית המשמרת הבקיע את דממת הפרוזדור.
עוד מעט תסתיים משמרת הערב, מנחמת לונה את עצמה כשהיא רוכנת מעבר לדלפק האחיות.
"איגור ... " היא מנסה בלחש. "איגור!" מרימה היא את קולה ללא הועיל.
הוא מבוגר מדי לעבודה הזאת, היא מהרהרת כשהוא דוחק את המגב בתנועות מחוגה איטיות ... אולי הוא נזכר איך צעד שם, בשלג. רגל אחת בפנים, השנייה בחוץ. מדי פעם פוגע המגב בשיפולי הקיר ומשמיע נקישה רפה. לעיתים עונה כהד אנחת ייסורים מאחד החדרים ... הכול פה לבן, הקירות, התקרה, המיטות, הסדינים, אפילו הבגדים שלנו ... אולי כולנו כאן שוקעים בשלג.
"איגור!" שוב היא לוחשת-צועקת. הפעם הוא שומע ופונה לאחור, דורך בזהירות על הרצפה הלחה וסמרטוט המגב נשרך אחריו כזנבו של כלב זקן.
באצבעות רטובות הוא נשען על הדלפק ומייד נסוג ושולף ממחטה לנגב.
"למה אתה לא עונה לי, איגור? צריך לגמור את הפרוזדור לפני שתתחלף המשמרת!" גוערת בו לונה.
"לא קוראים לי איגור," הוא עונה ברוסית ומוסיף בלחישה זריזה, "אולי במקרה יש לך גפרורים?"
"אסור, אסור לעשן כאן, במחלקה!"
הוא שולף סיגריה מכיסו, שוברה לשניים, מחייך וחושף שיניים צהבהבות, כמו בבוקר, בחדרו של מנהל התחזוקה. "אתה תהיה שייך לקומה השמינית, בוריס, לחצי הקומה השמינית, למחלקה פנימית א'. רק חצי. אתה מבין? תעלה עכשיו לשם ויסבירו לך מה לעשות. ואל תבוא יותר לכאן עם נעליים מעור, בוריס, אם אתה לא רוצה להתחלק ולשבור את הראש." על מפתן הדלת שמע את המנהל מכחכח בגרונו והסתובב.
"בוריס. קומה שמינית, אחרונה, מבין? ופה אסור לעשן. כאן זה בית-חולים, לא בית קפה!".
אחרונה? ... אין קומה עוד פה?" חייך בוריס והניח את כף-ידו על פיו.
"מהשמינית אין לאן להמשיך. רק לגג או לשמיים", גיחך המנהל עם אצבע זקורה, עד שלפתע קמץ אותה לאגרוף שעיר וחבט בשולחן.
כשהוא מסיים לנגב את הרצפה הלחה, עיניה של לונה, המלוות אותו עד למבואה, רואות איך הוא פונה אל חדר המדרגות וסיגריה קרועה בפיו. רק אז היא מתיישבת ומניחה את ראשה על הדלפק. מתוך לוח העץ חובטים ברקתה צעדים. מישהו פוסע בפרוזדור. פעם בכמה רגעים הוא חולף לידה, אך היא עייפה מכדי להביט.
פתאום הייתה שם הצרחה, הייתה כמו נכחה שם תמיד בין הקירות הלבנים, מחכה ללפות את המוטלים שם על משכבם ויוליה, האחות הראשית במחלקה הכירורגית, למרות היותה מוכנה לכך, נרעדה, הניחה את כפות ידיה על דלפק העץ והביטה לצדדים, יודעת כי לא עיניים יושיעו, אלא עשרות אוזניים שיאזינו על ספי עשרים ושמונה החדרים הפעורים אל הפרוזדור.
תיכף תבוא אחת נוספת, חלשה יותר, ידעה. ואחריה האחרונה, רפה כאנחת הקלה. ואלמלא
הייתה קשובה להד החלוש לא הייתה שומעת דבר. עתה ידעה כי נותרו מספר רגעים לבואו. אדם ששפתיו החיוורות נראות כמונות חרש את מספר הנקרים על דרכו. והילוכו? לא ידעה איך לתארו ... מרחף, כמעט ואינו נוגע ברצפה. כה שונה מרפי, בעלה השיכור, הגורר את רגליו במעלה המדרגות, פותח את דלת הכניסה ודוחף את כל החוץ הלח והמקיא פנימה.
"יוליה, את בסדר? יוליה?" קול דק חלחל פנימה. ויוליה הביטה בה, רואה ולא רואה, שומעת חצאי משפטים עד שהתנערה והניחה את ידה על זרועה של האחות הצעירה, יעל, שיופיה מתחרה בעדינותה, כפי שמנהל המחלקה היה נוהג לפעמים לציין בקול רועד מגאווה.
"יעלי, אני הולכת להסתובב קצת בין החדרים," אמרה. "אולי ... " החלה לשאול והתחרטה. גם היא כנראה לא שמעה דבר, הרי כבר שאלתי את כולם.
שם אחר שם, חדר אחר חדר, דילגו עיניה בין דפי הרשימות שעל הדלפק. מבחינה בין אלו שהחליפן חדרים לבין אלו שעזבו במשך השבוע.
"אף אחת מהן לא עברה השבוע מקצה אחד של הפרוזדור אל הקצה האחר," מלמלה. הוא בא לבקר חולות שונות. "יוליה, קרה משהו!?" תמהה יעל למראה הדאגה הפושטת על פניה של האחות הראשית.
אך יוליה כבר הפליגה בפרוזדור, יודעת כי אלמלא יעל המתבוננת בה, הייתה מנסה לחקות את הילוכו של האיש, הנמצא לבטח באחד החדרים. הנה הוא. גילתה אותו בחדר האחרון יושב בחושך, ליד החלון.
באיטיות הסב פניו אליה ויוליה ידעה כי הרגיש בבואה טרם ניצבה בפתח החדר ואולי אף לפני כן, כשהחלה לחפש ברשימות. אך גם כששב לרכון אל החולה המזדקפת פתע, הותיר את כף ידו הימנית פשוטה לעבר הדלת, כאומר, הניחי את תהיותיך, יוליה, עתה הלילה מדבר מגרונה של אסתר. כמה חמלה וכוח אסופים באצבעותיו, נרעדה ונסוגה מהחדר.
מרחוק אבחין בו. ילד צנום ניצב לבדו וחובט במכונת החטיפים. בעיטותיו חלושות, נהדפות מקליפת המתכת שצדודיתה קמורה ברשעות המחפשת שותפים. את כספו בלעה, אנחש, עת אתייצב חרש מאחור ואגע בעורפו.
אצבעותיו נשענות על הזכוכית, ראשו מוטה בתחנונים ונשימתו נרעדת למגע ידי. "המכונות האלו - מעשה אדם," אומר אל פניו הסבים אליי בתימהון, לפני שאבעט במכונה ומטר מטבעות כסף ישתלשל אל כפות ידיו הנחפזות לאסוף.
"שבעה שקלים," הוא מונה פעם ועוד פעם, קומץ את אצבעותיו ומחייך, "שבעה! בדיוק מה שהכנסתי. איך ידעת?"
זוג קשישים עוצר בהילוכו מנגד. מה חולף במחשבתם? ... איזה מין אדם הוא המלמד את בנו למשוך כסף במרמה?" כבני שבעים הם ועדיין אוחזים יד ביד, אולי תמיד היו כך, אולי רק עתה, בשעת אסון.
"כדאי לנסות עוד פעם?" שואל הילד ונתזי בכי מבריקים אט-אט בעיניו.
"בידך הדבר," אומר ואניח את ידי על כתפו. כך הולכים אנו, נבלעים, פרוזדור אל תוך פרוזדור, עד דלתות המעלית.
"קומה שמונה?..." הוא מהסס. "שמונה, כן, שמונה, הוא שואב ביטחון מהכתוב על דופן התא הנוסק. אדע כי עתה ידבר, "אימא שלי שוכבת שם בפנים, חולה. רציתי לקנות לה שוקולד לפני שיבואו לקחת אותי הביתה."
בטפיחת יד רכה אשלחהו פנימה, אל פרוזדור הומה אדם. ובשובי אחפש בדלתות המעלית המלוטשות את צללית גופי החומק.
פונה אני אל חלל המדרגות המטפסות מעלה, עד לדלת הנפתחת אל החשיכה הרובצת על העיר. פתח של תקווה הוא שמה. אביט באורותיה וביושביה הנמים תחת רקיעי האופל אותם חציתי בדרכי ... לכאן, לכאן, אנא בוא לכאן הלילה ... אל אורותיו המכוונים של משכן הגוססים. ארובת לבנים אדמדמות לצידו, ענודה חישוקי אור זוהר, מעשנת אל הלילה בו טובל גופי.
"בבוקר מתה אסתר," סיפרה יעל. הטלפון צלצל כשיוליה מיששה את המצעים אותם מעך רפי בשנתו, כמו ישן על שני כרים. "אסתר, מחדר עשרים ושמונה," הקדימה יוליה את יעל המוסיפה בקול נוגה, "מצאתי אותה באור ראשון, מביטה בעיניים פקוחות אל החלון." ... מה ראית שם בלילה, בתוך החדר, יוליה? ... את זאת לא העזה לשאול.
יוליה, עדיין מתבוננת במצעים המקומטים והמזיעים, הנושאים את ריח בעלה, הזדקפה ואמרה "יעלי, אני רוצה אותך איתי במשמרת, גם הלילה," ועוד לפני שנענתה לה, הרפתה מהשפופרת ותלשה את הסדין והציפות הלחים, החליפה אותם בנקיים ומגוהצים והשיבה את הכרים למקומם הקודם. "עכשיו לישון," ציוותה על עצמה, פשטה את בגדיה וכיסתה את ראשה בשמיכה.
צעדים כבדים, פטישים, גררו אותה משנתה. משותקת, פעורת עפעף אחד למחצה, התבוננה בשעון. אפילו שעה מלאה לא ישנתי, הזדקפה בבהלה. רפי ישב מולה, על הכורסא שבפינה, גופו רופס ופניו אפורים.
"אני חולה, הזעתי כל הלילה. החלפת את הסדינים, יופי," אמר ושרק בשפתיו העבות, ללא קול.
אפילו תודה לא אומר, חשבה. לא ישנתי כל הלילה ועכשיו מה?
"מרק עוף, אם אפשר," השלים בקול את מחשבותיה.
לכסות שוב את ראשי, אולי את פניו, בכר, נאבקה יוליה בזעמה עד ששמעה את קולה, כמו נמלט מפה אחר, "בסדר. אני הולכת להכין לך מרק."
רצועות שומן וקצף סחררו את אישוניה כשבחשה בסיר. הריח המתגנב לא עורר בה כל תאבון. עייפה הייתה אף מכדי לרגוז, גם כששבה לחדר עם צלחת מלאה ומצאה אותו ישן.
שיישן ... הניחה צלחת מעלה אדים סמוך לחזהו המתנשם ... אולי עכשיו אצליח להירדם בסלון,
התעוררה מכווצת כמו כלב וזינקה מהספה. כבר שלוש וחצי! עוד מעט תתחיל משמרת הערב.
עטופה בחלוק רחצה פסעה אל תוך החדר. "נעלם ללא עקבות," מלמלה, ממששת וצובטת בסדין היבש שנותר מתוח, כמו לא ישן כאן, כל אותן שעות, מזיע ואפרפר. אפילו את המרק לא שתה, נגעה בבעתה בצלחת שעדיין להטה.
במורד המדרגות חשה איך שמץ מכובד הילוכו של רפי נמסך בה, צעד אחר צעד, מפתה אותה להשמט מטה.
הלילה בא, ירד מתוך החלונות, הופך צללים לאפלה סמיכה. בין שיחות טלפון תכופות לבין המשימות שחילקה בזריזות לאחיות הצעירות, כרסם ביוליה זיכרון כל אותם לילות בהם הייתה משוטטת בחדרים, בין חולות שנשמתן שוקעת בסדינים, כמו האור, כמו רפי המותיר את נוכחותו גם כשהוא איננו ... איננו ... לא יכול להיות שפתאום, סתם כך נעלם.
לקראת חצות התחלפה המשמרת ויעל שהקדימה, הייתה קרובה אליה מתמיד, נוגעת בכתפיה, מעודדת ומסמיקה. ויוליה התבוננה בה ולא אמרה דבר. רק השפילה את עיניה אל רגליה העטופות במכנסיים לבנים ורחבים.
אני כל כך מגושמת, חשבה, ואם יבוא לכאן הלילה, לא אשאל אותו מהיכן הגיע. רק אבקש ממנו שילמד אותי ללכת כך, בקלילות, מול הכובד המועך של הלילות. ואז באה הצרחה, אוחזת בעורפה ומקפיאה עד שנעורה, אחזה בידה של יעל ואמרה, "יעלי, תשגיחי קצת על המחלקה." ולשמע צעדיו השבים, לחצה את כף ידה של יעל פעם ועוד פעם ועזבה.
איבדתי אותו, נבהלה להרף עין מול צגי המעלית הדוממים. בזהירות פתחה את דלת חדר המדרגות ... כן זה בטח הוא ... שמעה את צעדיו הולכים ודועכים. אט-אט החלה לעלות, עוד שלוש קומות ואחת נוספת עד לגג, ניחשה את תנועתו, מונה מדרגה אחר מדרגה, עד לדלת החורצת באפלה.
לא לבדו ניצב. שניים הם היו, סמוכים, נשענים ללא יראה על מעקה נמוך.
"איני יכול יותר ... " שמעה אף את נשימתו, "הגוף שלי לא יעמוד יותר במסעות האלה."
"הגוף!?" שמעה את האחר, פניו באפלה, עונה בתמיהה המתרככת קמעה, מול רעהו המותש, "איננו כאן לבד הלילה."
ויוליה הייתה מתכנסת פנימה אל חדר המדרגות, כורעת על ברכיה, נדחקת אל הקיר ושורטת בלחייה כנגד הקול המוכר, הרודף פנימה, אף מבעד לדלת המוגפת ... איננו כאן לבד הלילה ... ידעה כי המילים האלו לא כוונו אלא אל אוזניה.
"רפי!" פרצה החוצה, "רפאל," מתחננת אל הלילה ואל הגג הריק. קודחת נשענה על המעקה הנמוך ונרתעה בבהלה, נוהמת שוב ושוב את שמו אל מגדלי הקירור הרוחשים על הגג, אל המכוניות שנעו מטה ואל הארובה, המזדקרת מימינה ומעשנת סלילי קיטור לבן מעל טבעותיה הצבעוניות והעיר כולה הייתה מוטלת לרגליה, כנועה, נושמת ברפיון את אדי הליל.