עומר ברקמן

 

​

זיכרון

 

בְּטֶקֶס יוֹם הַזִּכָּרוֹן

בָּרְחָבָה הַצְּדָדִית

בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב

הַטֵּקְסְטִים מְנַסִּים לִשְׂרֹט אוֹתְךָ

שֶׁלֹּא תַּרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה שָׁם סְתָם

אֶגְרֹף בַּבֶּטֶן אוֹ סְטִירָה

לֹא מַשֶּׁהוּ רְצִינִי מִדַּי

הַשַּׁכּוּלִים מְנַסִּים כְּבָר לָרֶדֶת מֵהַבָּמָה

כַּמָּה הֵם יְכוֹלִים עוֹד לִסְבֹּל בִּשְׁבִיל הַמְּדִינָה

וּשְׁנֵי סְטוּדֶנְטִים בִּכְלוּם כֶּסֶף מְנַגְּנִים וְשָׁרִים

וּמְנַסִּים לְהַמְחִישׁ שֶׁיֵּשׁ רוּחַ מֵעַל הַחֹמֶר.

 

בַּדֶּשֶׁא הַפָּתוּחַ

הִדְלִיקָה מִישֶׁהִי סִיגַרְיָה

לֹא כִּבְּדָה אֶת הַמֵּתִים

וְלֹא כִּבְּדָה אֶת הַחַיִּים

הֶעָשָׁן הִתְמַזֵּג בָּאֲוִיר

וְנֶעֱלַם.

 

מהשיר עולה תחושה שטקסי הזכרון, גם אם לא "עבר זמנם", מעמדם עבר פיחות והיחס אליהם הוא של יציאה לידי חובה הכרחית, ובמצב זה התוצאה עלובה, בנלית ולא מרגשת. וכפי שניכר מסיום השיר יש גם מי שכבר אינם מוכנים ליטול חלק בהם. בשיר ניכרת ציניות מהולה בצער על כי לכך "ירדנו", ביקורת כלפי האופן שבו מתנהל הטקס, יותר מאשר על עצם קיומו, שעליו דעת המשורר מעט עמומה, כמי שמצוי בין מחייב ובין שולל.

ראוי להעניק תשומת לב ל"חלוקת התפקידים" בטקס: המוסד האחראי על הטקס כולו ובכלל זה על הטקסטים, המושמעים מן הסתם בידי אנשי סגל או סטודנטים, הנגנים, ההורים השכולים והקהל.

הבנאליה של האבל והשכול נובעת בפועל מהחזרה הבלתי פוסקת מידי שנה של טקסים משמימים וחסרי "מעוף", של טקסטים שדופים ושירים ישנים, לעוסים.  ואילו כאן גובר "דיסוננס" חריף בין המקום - מוסד אקדמאי בולט, לכאורה בעל "רמה גבוהה", מקום של יצירה, לבין התוצאה בפועל: המוסד מבקש לצאת ידי חובה

הטקסטים בנאליים, לא השקיעו בהם לא  בכסף ולא ניסיון אמנותי (שְׁנֵי סְטוּדֶנְטִים בִּכְלוּם כֶּסֶף). הטקסטים מתקשים לעורר ריגוש, שהם מתיימרים לעוררו. הם "מנסים לשרוט" ובמשתמע אינם מצליחים להפוך את האירוע לבעל ערך, מזה וגם מבקשים לא "להגזים", לא להיות "רציניים" מדי, שמא יכבידו וירחיקו את המאזין, שמא יהיו "קיטשיים" ובומבסטיים. ובדומה לכך גם הנגנים "מנסים" (ובמשתמע גם הם לא מצליחים) לעשות את הבלתי אפשרי – להפוך את ה"חומר" ל"רוח". אבל לשם כך נדרשת יצירתיות, שאר רוח. ולבסוף – מקום הטקס "ברחבה צדדית", לא במרכז האוניברסיטה. יתכן שמדובר בהנמכת ציפיות בשל היעדרות קהל בשנים קודמות.   

הקהל לכאורה נטול תפקיד. פסיבי אך גם מי שתפקידו הוא להתרגש. אלא שהקהל מוצג בדמות אחת מי שעומדת מהצד, לא ממש משתתפת.  נוכחת אך מתעלמת ולא מכבדת, אלא נוהגת כמנהגה יום יום.

וההורים השכולים, המובאים בכל שנה – למעשה הם מגויסים – כמו בעל כורחם -  במסגרת "תפקידם" הלאומי, המצופה מהם. רק הם נושאי הזכרון האמיתיים, מי שאיבדו את יקיריהם, אך גם הם כבר אינם מוכנים לשאת בנטל שהמדינה השיתה על כתפיהם ואולי – מה שלא נאמר – כי הטקס כפי שהוא מתנהל אינו מכובד ואינו מכבד את אובדנם. אך המדינה שנזכרת בשיר למעשה נעדרת פיסית מהטקס. אולי רוחה הרעה שורה עליו ולכן השכולים לא מוכנים עוד לסבול בשבילה, היא שאחראית לעצם קיום הטקסים של קידוש המתים והפקעת השכול מידי ההורים השכולים וגיוסם לצרכי הלאום והאדרת המדינה (והעומדים בראשה).

אולם, ספק רב אם התבטל הצורך בטקסי הזכרון. למרבה הצער חשיבותם אינם פוחתת, ולאו דווקא משום שיש לנו מידי שנה שכולים חדשים, אלא בעיקר משום שמול הכוחות המפלגים  ומשסעים את החברה הישראלית יותר מאי פעם טקסי הזכרון הם, עדיין, אחד היסודות המלכדים הלא רבים (כמו גם כלל היחס לצה"ל) שנותרו כאן. אך ראוי לשים לב כי אפילו על הזכרון מתחולל מאבק בין נרטיבים פוליטיים סותרים, איזו קבוצה הקריבה/מקריבה יותר את חייה. לשון אחר – חלק מהציבור עובר תהליך הדרה והחלשת הזדהותו עם טקסי הזכרון.

"מפעל בינוי אומה זקוק לא רק לזכרון אלא גם לשכחה" כותבת עדית זרטל בספרה "האומה והמוות" "כי הזכרון כמו השכחה הם שדה של משא ומתן תרבותי  שבו סיפורים שונים מתחרים על טריטוריה וקול ועל מקום בהיסטוריה" ומצטטת גם מספרו של ארנסט רנאן "מהי אומה", כי על מנת ליצור זהות ולכידות לאומית ראוי גם לשכוח פרקים כואבים ומשסעים בהיסטורי ה של העם.

וכך, חוששני שהרצון לשכוח, ולא לתת יד לפולחן הזכרון, טרם הגיע זמנו, אך חלק מהציבור כבר אומר את דברו ו"לא מכבד" את הטקס, וגם את מניעיו אפשר להבין, נוכח האמור לעיל.              

 

​

מדעי החיים

 

עַל חֶלְקַת דֶּשֶׁא בַּקַּמְפּוּס

שְׁלוֹשִׁים דַּקּוֹת הַפְסָקָה בֵּין שִׁעוּרִים

הִיא בְּמַשְׁבֵּר גִּיל הָאַרְבָּעִים

הוּא בַּלִּרְדֹּף שֶׁל גִּיל הָעֶשְׂרִים

עוֹד מְעַט יִהְיֶה לוֹ תֹּאַר רִאשׁוֹן

לָהּ כְּבָר יֵשׁ שְׁלוֹשָׁה

הִיא לֹא מַצְלִיחָה לְהַגִּיעַ לְכָל הַשִּׁעוּרִים

וְהוּא עֲדַיִן צָעִיר מִדַּי לְסִכּוּמִים

הוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ בִּדְחִיַּת סִפּוּקִים

וְהִיא חוֹשֶׁבֶת לָמָּה הוּא אָמַר לִי אֶת זֶה

הוּא חוֹשֵׁב שֶׁבַּעֲלָהּ יוֹדֵעַ אֶת כָּל מִסְתְּרֵי גּוּפָהּ

וְהוּא עַצְמוֹ כִּמְעַט בָּתוּל

הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֵין לוֹ אֶת הַכֶּרֶס שֶׁל בַּעֲלָהּ

הִיא לֹא מְעִזָּה לַחֲשֹׁב עַל יוֹתֵר מִזֶּה

הוּא מְדַמְיֵן בֵּית מָלוֹן

בָּרוּר לוֹ שֶׁהִיא לֹא תַּגִּיעַ לְדִירַת הַשֻּׁתָּפִים

אֶחָד מֵהֶם חוֹשֵׁב שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹכְבִים

אִשָּׁה פְּרַקְדָּן וְהַשֶּׁמֶשׁ מְסַנְוֶרֶת אֶת עֵינֶיהָ

בָּחוּר עַל הַבֶּטֶן וְהַגִּבְעוֹלִים מְדַגְדְּגִים בַּחֲלָצָיו

הַנְּשִׁיקָה הִיא מִתְבַּקֶּשֶׁת מַמָּשׁ

הַשֵּׁנִי חוֹשֵׁב שְׁמִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל

הוּא שׁוֹאֵל אוֹתָהּ אִם הִיא רוֹאָה אֶת עַצְמָהּ כְּבֶן אָדָם מֻרְכָּב

וְהִיא צוֹחֶקֶת כִּי זֹאת שְׁאֵלָה שֶׁל שְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים

הִיא מִתְקַשֶּׁרֶת לַגַּן לִשְׁאֹל אִם לֹא עָלָה לַיֶּלֶד בְּמִקְרֶה הַחֹם

וְהוּא עָצוּב כִּי זֹאת שְׁאֵלָה שֶׁל שְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים

אוּלַי הָעֶצֶב הַזֶּה גּוֹרֵם לָהּ שֶׁתִּרְאֶה שֶׁעָבְרוּ שְׁלוֹשִׁים דַּקּוֹת

וְהִיא הוֹלֶכֶת לַשִּׁעוּר

וְהוּא נִשְׁאַר שָׁם

אֶת הַשִּׁעוּר שֶׁלּוֹ הוּא כְּבָר לָמַד.

 

​

אבוד

 

פַּעַם הָיָה לִי מְקוֹם מִסְתּוֹר

בֵּין דּוּכָנֵי הַסֵּלוּלָר הַצְּדָדִיִּים

שֶׁבַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית

אֶלֶף שָׁנִים יָכֹלְתִּי לְהֵאָבֵד שָׁם

וְלֹא לִמְצֹא

כַּרְטִיסֵי זִכָּרוֹן

אוֹ אָזְנִיּוֹת אַלְחוּטִיּוֹת

אוֹ כִּסּוּי פּוֹקִימוֹנִים מִתְפּוֹרֵר לְאָבָק

אוֹ לֹא מִתְפּוֹרֵר לְאָבָק

כְּלוֹמַר לֹא מָצָאתִי דָּבָר

אֶלֶף שָׁנִים יָכֹלְתִּי לְהֵאָבֵד

גַּם בְּסוּדָן

רֹאֶה וּבִלְתִּי נִרְאֶה

נִזּוֹן מִשְּׁאֵרִיּוֹת דֶּלֶק

שֶׁל אוֹטוֹבּוּסִים רַב מִפְרָקִיִּים

גַּם זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת דָּבָר מֵזִין

אִם לֹא בָּרִיא

אֶלֶף שָׁנִים יָכֹלְתִּי

לְחַפֵּשׂ מְקוֹם מִסְתּוֹר

אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא דָּבָר