יואב אלשטיין
 

 

צבע הערמון

פֶּרַח לָהוּט נָטוּעַ בֶּעָצִיץ
עַל אֶדֶן חַלּוֹנִי/חֲלוֹמִי.
הַשִּׂמְלָה הַלְּבָנָה תְּלוּיָה עֵירֹם-עַל-עֵץ.
הַאִם זֶה דֶּגֶל בְּהִיר-כָּנָף וְעָף
אוֹ אוֹת כְּנִיעָה לַזְּמַן?
לְמַטָּה עַל מַחְצֶלֶת צֶבַע הָעַרְמוֹן
שְׁנַיִּם גּוּפֵי-נֶפֶשׁ מִתְמוֹגְגִים
עַד סוֹף הַקֵּץ

הָמוֹן

 

קול ענות

וְלִפְעָמִים בַּלַּיְלָה
מֻפְקָע מִן הָעוֹלָם
שׁוֹמֵעַ קוֹל עֲנוֹת
מִן הַיָּם, מִן הַגְּבָעוֹת
מִשִּׁלְפֵי אִילָן שֶׁבֶּחָצֵר יוֹצֵר צוּרוֹת
מֵאוֹר הַכּוֹכָבִים נִתְלִים בָּעֵץ עַל קְצוֹת
מִנִּסְתָּרוֹת טְמוּנוֹת מִלְּהֵרָאוֹת.

וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ אֶפְשָׁר שׁוּב לְהִתְמַצֵּא
בְּמָה שֶׁלֹּא נִמְצָא
וְאֵין לוֹ אוֹת.

 

השולחן הצף

וּבְשָׁעָה כָּזוֹ
וְהָעוֹלָם – שֻׁלְחַן הַמְּרַחֵף עַל כְּלוּם
(אוֹ עוֹמֵד עַל שְׁתֵּי רַגְלַיִּם
וְהַיְנוּ הָךְ)
וְהַיָּרֵחַ מְהַבְהֵב מִקְּצֵה הַכְּרַךְ
מַדְלִיק שָׁם נֵר
לַחַי.
וּלְאַחַר שְׁמוֹנִים שָׁנָה
חוֹזֵר שֵׁנִית לְהַדְלִיק עַל הַשֻּׁלְחָן הַצָּף
(אוֹתוֹ מָקוֹם אוֹתָהּ שָׁעָה)

נֵר נְשָׁמָה
לַמֵּת.
שֶׁיִּהְיֶה.

וְשׁוּב חוֹזֵר הַמַּנְגָּנוֹן הַמַּעֲגָלִי הַלֹּא-נִשְׁכַּח
וְהַיְנוּ הָךְ.