ארלט מינצר
איש
בְּמַעְגָּל מְסֻמָּן
דָּם קָרוּשׁ מִפֶּצַע לֹא נִרְפָּא
נָעוּל בִּפְחָדָיו
חָג עַל מְקוֹמוֹ
אֵינוֹ מֵעֵז
וְאִישׁ אֵינוֹ מֵעֵז לִקְרֹב אֵלָיו
כִּסָּה עַצְמוֹ בְּבֶגֶד
מַסְתִּיר פָּנִים
וְאֵין לָדַעַת אִם יֵצֵא
מִגֶּדֶר עַצְמוֹ
וְאִם יֵצֵא לְאָן יֵלֵךְ
וְאֵיךְ יֵלֵךְ
בִּרְחוֹבוֹת אֵין-חֶמְלָה
אִם יֵרָאֶה בָּהֶם
יִסָּקֵל בְּמַּבָּטִים יָבוּזוּ לוֹ
אִישׁ וְגוֹרָלוֹ
מִי בּוֹחֵר בְּמִי
מִי שָׂם אֶת הַסִּימָן
הוּא מְסֻמָּן
יֵשׁ וְהוּא נֵעוֹר בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
אֵין אִישׁ אֵין אֹפֶק
זוֹעֵק
הֵיכָן אַתָּה
הַרְאֵה לִי פֶּתַח
בּוֹא
נִפְתָּל הָאֹפֶק עִם הַחֹשֶׁךְ
וּבַבֹּקֶר מַזְהִיב לִשְׁעַת רָצוֹן
וְהוּא רוֹצֶה
מְחַכֶּה
לְךָ
וְאַתְּ פְּתַח לוֹ
השיר נכתב בהשראת היצירה של האמנית שרה כץ:
כבר נכתב על ארלט, בין אם על ידי צדוק עלון ובין אם על ידי שמעון רוזנברג, כי מאפיין בולט בשירתה של ארלט מינצר הוא הזדהות עמוקה עם סבלו של האחר. האמפתיה העזה ניכרת גם כאן, המתבטא באיזה רגש אשמה אישי שהיא חשה בשל עוול שנעשה לאחר. כל אחד אחר.
בספר שיריה האחרון, "איך אגיד איננו" ניתן להבחין ולאבחן את זהותו של האדם הפגוע, או לפחות ניתן לשייכו לקבוצה ברורה. ואילו בשיר זה הדמות המתוארת אמורפית יותר, כללית, בבחינת "כל אדם", בכל מקום, זמן וחברה אנושית. ומה שמאפיין את מצבו פה ניתן לתיאור והגדרה כגרוע ביותר, ניכר בו יאוש וחוסר תקווה המתוארים או מוגדרים בביטוים שיש בהם שלילה (לשון "לא" כדוגמת הביטוי כך "פצעו לא נרפא") וכאלה המתארים פחד, חוסר מוצא סימני שאלה וספקות קשים. ניכר אובדן דרך מוחלט וחוסר אונים שאפשר שהוא אינהרנטי, תוצר של אישיות "פגומה", ייתכן אף חולה נפש או מה שמוגדר כבעל צרכים מיוחדים. חוסר המוצא ממצבו ניכר במילים "נעול בפחדיו" "חג על מקומו" "אינו מעז" ואם ילך – לאן ילך? לא זו בלבד אלא שהוא מצוי בסביבה עוינת – "גאוגרפית" - ב"רחובות אין חמלה" (בדוחק אפשר להרמז גם על סביבה פוליטית עוינת) אך זו יכולה להיות גם סביבה פנימית בתוכו, שהדמות עצמה מדמיינת, "מאנישה" את המתחולל בתוכה למעין סביבה חיצונית, כזו שהוא חש כי היא אינה מאפשרת לו למצוא מוצא, מקלט או מזור בעוד שלמעשה היא אינה עוסקת בו כלל (תחושת פרנויה?) הבית האחרון בשיר מחזק את האפשרות שמדובר בנכה נפש או בעל צרכים מיוחדים ש"אינו יודע לשאול", ואינו יודע כיצד לבקש עזרה. כך הביטוי "ואת פתח לו", מוכר לנו בעיקר או שמא רק מההגדה, העוסק בזה שלא יודע לשאול. זהו גם המקום היחיד שבו המשוררת/הדוברת עוברת מתיאור הדמות ומצבה, לפניה ישירה, בגוף שני, אל דמות אחרת, ומעבירה אליה את האחריות לטפל ולסייע: וְהוּא רוֹצֶה/מְחַכֶּה לְךָ/וְאַתְּ פְּתַח לוֹ. כאן מגיעה הזדהותה עם מושא השיר לשיא כשהמשוררת פונה במקומו של מושא השיר מתוך עומק הזדהותה עם חוסר האונים שלו. לא ברור אם נמען זה הוא קרוב משפחה, אולי אביו של מושא השיר כמו שניתן להבין מההגדה, או שמא - מכיוון שהציטוט הוא מטקסט דתי – הפניה היא לאלוהים, בבחינת התקווה האחרונה? אלא שהשיר מסתיים ללא הבעת תקווה. הקריאה נראית תלויה באוויר ללא מענה.
