אירֵן דן

 

​

אני מוֹדָה

אֲנִי מוֹדָה, כְּבוֹדוֹ,

רָשַׁמְתִּי שִׁיר,

הִרְהוּרִים שֶׁהָיוּ נוֹפְלִים

אֶל תּוֹךְ חֲלַל לִבִּי,

יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק, לִשְׁתֹּק

לֹא שִׁעַרְתִּי שֶׁיִּקָּצֵב עָנְשִׁי

כְּרִיתָה וּמִיתָה.

 

אֲנִי מוֹדָה, כְּבוֹדוֹ,

רוּחַ נִכְנְסָה בִּי, לֹא סִפַּרְתִּי לְאִישׁ,

וְאוּלַי הָאַשְׁמָה בַּיָּרֵחַ, לֹא בִּי.

אֲכַסֶּה אֶת הַשִּׁיר בִּלְבוּשׁ נַוָּדִים,

אֶשְׁכַּח מִקִּיּוּמוֹ,

אַךְ הוּא שֶׁלִּי, כְּבוֹדוֹ

וּמֻבְדָּל מִשְּׁאַר הַשִּׁירִים.

 

מִדּוֹתָיו כְּמִדּוֹתַי

הוֹלֵךְ אַחֲרַי בְּאֶלֶף אַלְפֵי הָעוֹלָמוֹת

מַקִּיף וְסוֹבֵב אֶת הַזְּמַן,

בַּעֲנָפָיו פִּרְחֵי דֻּבְדְּבָן

בְּמִלּוֹתָיו אַהֲבַת עוֹלָם,

כֵּיצַד יִזְרַע הֶרֶס וְהוּא נִזּוֹן

מִגַּעְגּוּעַ?

 

אֲנִי מוֹדָה, כְּבוֹדוֹ, שֶׁהַזְּמַן לֹא מַתְאִים,

אַבָּא מֵת מִסַּרְטָן

וְאִמָּא, יוֹם אֶחָד לִפְנוֹת בֹּקֶר

וְשׁוֹטֵר שֶׁהָיָה שָׁם רָשַׁם בְּעוֹדֵנוּ מִתְפּוֹרְרִים,

לוֹקִים בְּמַחֲלַת הַשִּׁטָּיוֹן

אֶת סִבַּת הַמָּוֶת,

 

וּמַגֵּפָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת בָּנוּ,

וּבְכָל מְדִינָה בָּהּ נֵלֵךְ

קוֹבְרִים אֶת הַמֵּתִים בְּקִבְרֵי אַחִים

 

אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת כְּבוֹדוֹ

שֶׁהַשִּׁיר אֵינוֹ עַל אֹנֶס וְגִלּוּי עֲרָיוֹת,

עַל אָב מִתְעַלֵּל וְרֶצַח אִשָּׁה,

לֹא נַשְׁכָנִי, לֹא פּוֹלִיטִי, לֹא חֶבְרָתִי,

וַאֲנִי לֹא זֶה וְלֹא זֶה

 

וּבְעֵינָיו רַק צַעַר

וּמִתּוֹךְ הַצַּעַר, מְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת,

מוֹדֵד אֶת הַכְּאֵב, וְהַבְּדִידוּת וּתְנוּדוֹת הַלֵּב,

 

שִׁיר אֲבָנִים

 

וְעָפָר.