שושנה קרבסי

 

 

מוֹכֶרֶת הַסַּבְּרֵסִים

 

פַטְמָה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בִּשְׂדֵרוֹת הַצִּיּוֹנוּת וּמוֹכֶרֶת סַבְּרֵס.

בַּיָּדַיִם שֶׁהִקְשִׁיחוּ שָׁלְתָה מִסַּלָּהּ הַמַּכִּישׁ בִּבְשָׂרָהּ

סַבְּרֵסִים סְמוּקֵי לְחָיַיִם,

בְּסַכִּין חָרְצָה בַּקְּלִפָּה,

חוֹשֶׂפֶת בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ אֶת עֲסִיס הַפְּרִי

וְשׁוֹמֶרֶת טוֹב טוֹב שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ קוֹצִים

בַּפֶּה הַמְּפֻנָּק שֶׁלָּהֶם.

 

וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמַעַת מָה הֵם אוֹמְרִים, חוֹשְׁבִים שֶׁלֹּא הֵבִינָה:

"מָה זֶה?" "אֵיךְ לֹא כּוֹאֵב לָהּ הַקּוֹצִים הָאֵלֶּה בַּיָּדַיִם?

"בֶּטַח הִיא רְגִילָה לַקּוֹצִים" , "יָדַיִם שֶׁל עֲרָבִיָּה".

 

מִתְרַגְּלוֹת? אֵיזֶה מִתְרַגְּלוֹת?

הָיְתָה חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה לַיְּלָדִים, לַבַּעַל, לַכְּבִיסוֹת

עִם יָדַיִם נְפוּחוֹת

כְּשֶׁלֹּא פַּעַם בְּדַרְכָּהּ הָיוּ הַיְּלָדִים שֶׁל אֶל יָהוּד

נוֹתְנִים מַכָּה בַּסַּל שֶׁעַל הָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ וּבוֹרְחִים.

לְקוֹל צְחוֹקָם הָיְתָה מִתְכּוֹפֶפֶת וְאוֹסֶפֶת בְּזַעַם אֶת הַפְּרִי

וּמְסַנֶּנֶת: "אֶת אֵלֶּה צָרִיךְ לַהֲרֹג עוֹד כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים".

 

הַקּוֹצִים בַּיָּדַיִם שֶׁל פַטְמָה

הָפְכוּ לְסַכִּינִים בַּיָּדַיִם שֶׁל הַבָּנִים שֶׁלָּהּ.

אַחְמַד שֶׁלָּהּ, אַלְלָה יִרְחָמוֹ, נִהְיָה שָׁהִיד,

לַמְּצַלְּמוֹת בַּטֵּלֵוִיזְיָה אָמְרָה שֶׁהִיא גֵּאָה בַּיֶּלֶד שֶׁלָּהּ

וְשֶׁאִסְתִּשְׁהָאד זֶה כְּמוֹ חֲתֻנָּה עִם אַלְלָה

וּפָצְחָה בְּצַהֲלוּלִים וּפִזְּרָה אֹרֶז.

 

וְהִיא מָה רָצְתָה בַּחַיִּים בִּשְׁבִיל הַיְּלָדִים שֶׁלָּהּ?

שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹ הַיְּלָדִים שֶׁל אֶל יָהוּד

יְלָדִים בְּלִי דְּאָגוֹת, אוֹהֲבִים סַבְּרֵס בְּלִי קוֹצִים

שֶׁמְּשַׂחֲקִים כָּכָה שָׂמֵחַ בְּבָלוֹנִים וּבַעֲפִיפוֹנִים.

 

אֲבָל עַד הַיּוֹם הִיא שׁוֹמַעַת בָּרֹאשׁ מָה הֵם אוֹמְרִים:

"מָה זֶה? אֵיךְ לֹא כּוֹאֵב לָהּ?"

"לֵב שֶׁל עֲרָבִיָּה"

 

השיר "נע" במרחב שבין אמפתיה לאישה-האם הפלסטינית, לבין ביקורת מסוימת על תמיכתה ב"אסתשהאד" של בנה, אחרי מותו. ואולי מרמזת לאחריות מסוימת שלה למעשי בניה כי "הַקּוֹצִים בַּיָּדַיִם שֶׁל פַטְמָה הָפְכוּ לְסַכִּינִים בַּיָּדַיִם שֶׁל הַבָּנִים שֶׁלָּהּ".

אך בעיקר מבטא השיר ביקורת על הדה-הומניזציה לפלסטינים, בקרב חלקים מהחברה הישראלית, שגברה בעקבות אנתפאדת אלאקצא ופיגועי ה"אסתשהאד" במהלכה, והמשכם בפיגועי הדקירה והדריסה המתבצעים מעת לעת עד היום.

בשיר מצאתי גם ארמז לטענות שרווחו בתקשורת הישראלית, אצל פוליטיקאים ובדעת הקהל, לפיהן ההורים הפלסטינים, ובכללן אמהות, אינם אוהבים את ילדיהם "כמונו", כי  הבעת הזדהות עם ההקרבה של ילדיהם "מנוגדת למנגנון ההגנה הטבעי של ההורה על הילד", ושהם אימצו התנהגות המנוגדת לנורמה החברתית (שלא לומר לרגש  הטבעי), המחייבת עידוד, נחמה, הגנה ואהבה לילדים (כך למשל טען כריסטופר רויטר, במאמרו מ-2004 .( My Life Is a Weapon ולכן ההורים סייעו ל"ביטול" ערך החיים אצל ילדיהם ואלה נעשו "נוחים" לשכנוע לביצוע "אסתשהאד"[1]

כנגד זאת טענו בחברה הפלסטינית, שהתנהגות משפחת השהיד אין בה כדי ללמד על חוסר אהבה וחוסר צער, אלא על עוצמתם של ערכים נוספים, בעיקר דתיים, וכן על קיום פיצויים, חלקם פסיכולוגיים, המסייעים להתגבר על העצב והכאב, כשבפועל המשפחה מצויה באבל. כך: עוצמת האמונה המתבטאת ברצון להיות שהיד, והרגש הדתי המתבטא בקבלת גזר הדין האלוהי, מתוך הבנת חשיבות ההקרבה בשעת מאבק, והנחמה שבאמונה כי השהיד אינו מת ונשקף לו ולמשפחתו גמול בגן העדן. ואף זאת, שעולה מהקוראן כי הפרת הציווי הדתי, שלא להתעצב ולהתאבל, יש בה יסוד של כפירה. היה זה הנביא מחמד שציווה לקבל את מות השהידים באיפוק ולהכין מאכלים לאורחים, במטרה להעסיק את מחשבתם של האבלים. מכאן צמחו נוהג פתיחת סוכת האבלים וחלוקת ממתקים לאורחים.

באשר להצדקת צהלולי השמחה - בולט ההסבר של אעתדאל אלג'רירי, מומחית לענייני נפש וחברה, כי הצהלולים הם צורת פורקן לרגשות צער וכעס, והן שונות מאוד מצהלות שמחה, ושהחברה מעניקה להן לגיטימציה, שהיא אינה מעניקה לצורות פורקן אחרות. מדובר אם כן במעין "הונאה" של רגשות הצער, והתעלות, או בריחה מעל למציאות. הנורמה החברתית מאלצת את האם הפלסטינית להביע את כאבה בדרך היחידה המותרת, של השמעת קולות צהלה, אך קולות אלה אינם מבטאים את רגשותיה האמיתיים והם יעילים רק בתקופה הראשונה שלאחר האסתשהאד, כל עוד גילויי הסולידאריות החברתית ניכרים, ומתבטאים בטקסים (הלוויות, סוכות אבלים וכד'), בהשתתפות אמצעי התקשורת וביקורים של אנשי ממסד (וארגוני הטרור), המחייבים גילויי שמחה והסתרת צער וסבל. אולם בשעה שההורים מצויים לבדם, ובמיוחד לאחר שגילויי הסולידאריות החברתית דועכים, צפים גילויי האובדן והצער. 

(עיקרי הדברים מובאים מתוך עבודת המ.א. של שמעון רוזנברג, "קיר השהידים הפלסטיני - אתוס ואסטרטגיה  של הקרבה עצמית  (אסתשהאד) במאבק הלאומי הפלסטיני", 2006)

 

[1] מבצע הפעולה מכונה "אסתשהאדי", בעוד ש"שהיד" הוא כל מי שמת למען אללה, כגון במהלך תפילה, בעליה לחג', בכל צורה של מאבק, יזום או פסיבי, אלים או שקט, ולאו דווקא במהלך פעולת טרור.