לבנה מושון
סוהר מספר 343-ב'
בפברואר 2013 הגיעה הגברת אלונה קהאן לראיין בביתו את קשיש הסוהרים, מר שעיה שאלו, מספר אישי 343-ב לרגל חגיגות יובל בית הכלא העברי במדינת העברים.
הגברת קהאן התכבדה במעמוּל אגוזים ובשְרַב אִיל-לוז מעשה ידיה של מרת שאלו, שישבה בדממה על הספה משך כל המפגש. מר שאלו הסב את תשומת לבה של הגברת קאהן לאגוזים שבתוך המעמול, שנקטפו מהעץ העצום שבחלקת גנו. הוא אף יצא עם סל גומי לאסוף עבורה פירות ששכבו מתחת לעץ ולרגע אחזה בו סחרחורת. רק לאחר מכן נאות להשיב לעניין שלשמו הגיעה, מה ואיך נענה לקול הקורא שהופיע על גב תלוש השכר שהזמין סוהרים גמלאים משועממים להתנדב ולספר מזיכרונותיהם מבית הכלא. 'גמלאים משועממים'? לא. לא כך היה כתוב. אך כך הבין מר שאלו את הפנייה למקבלי הקצבאות. הוא הניח בצד את התלוש והתפנה לסיים את ארוחת הבוקר שלו. מר שאלו יצא לגינת ביתו והעביר מבט על עץ האגוזים שכיסה את כל השמים. השקה את העצים, לכלך את נעליו בבוץ וחזר לשבת במרפסת לקריאת דף תלמוד. התנהלותו נעשתה כבדה ואטית. העניין טרד את מנוחתו. הוא חיפש שוב את התלוש, מצא את מספר הטלפון והתקשר לאשה ששמה הופיע ליד המספר.
ש. מה שעיה שאלו, אתה יכול להיזכר כיצד גויסת לשירות?
(מר שאלו מחייך. הוא שואל את המראיינת אם לפניה כל היום והלילה, כי הוא יכול לדבר ולספר כמו "שֶהָיוּ מְסַפְּרִין בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית." את יודעת, גברת קאהן, איפה זה כתוב ומי הם החכמים שישבו וסיפרו? הגמלאי התפלא על בורות המראיינת ולמבוכתה המחויכת התנדב להשכיל אותה.)
חורף, 1 פברואר 1951, לשכת הגיוס שירות בתי הסוהר. למראיין המתגייסים קראו דוב ספקטור. מאוחר יותר התקדם בתפקיד, והיה למנהל כלא רמלה ( הערת א.ק.).
הוא דוב, אמר: שב אדוני. תגיד לי בבקשה, למה הגעת אלינו? מה זאת אומרת? אני עונה. הזמנתם אותי להירשם בלשכת הגיוס, אז נרשמתי. הפקיד אמר: אם נצטרך – נקרא לך. ירדו גשמים, ושלחתם אלי מכתב, אישתי קיבלה אותו מהיד של הדוור. כתבתם, אם אתה רוצה להתגייס – תבוא. אם אתה לא רוצה להתגייס – גם תבוא. שמעתי בקולכם, באתי. הגעתי בגשם. המכנסיים התרטבו לי עד לכאן (הדובר מצביע על ברכיו).
ודוב אומר: מצטער שאין לי לתת לך זוג יבש. אבל מי יודע, אולי תזכה במדים. אנחנו באמת זקוקים לכח אדם, אבל לא בכל מחיר. הבה ונראה... כוס תה אני יכול להציע לך? ואני, לא נעים לי ממנו, למה לא? אני עונה. הוא השתמש בטלפון. אחר כך שאל: אתה עובד כרגע? כן, אמרתי. פועל פרדס, במקווה ישראל, עבודה עונתית, השכן סידר. עוד מעט לא תהיה עבודה, אשתי הרה. אמרתי לו, השכן שלי קורא 'עולם הזה', נכון שיש בו תמונות עסיסיות ושטויות, אבל דווקא שם מצאתי את המודעה של לשכת הגיוס שלכם...
הוא, דוב, הרים גבות והסמיק. באמת? עד שיגיע התה, ספר לי על עצמך. עניתי: אני בן עשרים ושש. נולדתי בחאלב, סוריה. לאבא שלי היתה חנות לבדים, הוא פשט את הרגל ונשאר עם חובות. רעבנו ללחם. מאוד קשה. ואז שואל דוב: בית דתי? כמו שצריך, אני עונה, לפי ההלכה. לפני שש שנים עליתי על הרכבת, נסעתי לעיר טרבולוס בלבנון. משם המשכתי באוטובוס לביירות. היה לי מזל גדול. פגשתי קרוב משפחה, הוא סידר עליה לפלסטינה למי שרצה. לביירות הגיעו יהודים רבים, כמו אני. הערבים צעקו ברחובות "פָלָסְטִין בְּלַדְנאָ וּאִליהָוּד כְּלַבְּנאָ"- פלסטין ארצנו והיהודים הכלבים שלנו. ב-'45, פלסטינה היתה הדבר היחיד שראו היהודים בעיניים. אבל יש צעירים שראו את פנמה ואת ארגנטינה וטסו לשם, לא אני. בשבע בערב יצאתי עם קבוצה, נסענו באוטובוס מביירות למארג' עיון. איך שהגענו, התחלנו ללכת ברגל עם המלווים. היה חושך צלמוות. הלכנו כל הלילה בהרים, בדממה, התפרקו לנו הרגליים. אנשים סחבו תינוקות ... תקצר, שעיה, ביקש דוב. הסיעו אותנו מכפר גלעדי למטולה, אחר כך לטבריה ובסוף לחיפה. סידרו לנו זריז תעודות. דוב שואל: למה אתה בוכה? ואני עונה: ככה... מההתרגשות, כמו שעכשיו את מסתכלת עלי ורואה איך שעולות לי הדמעות. מן רגשנות. בינתיים נכנס עובד המטבח בסינר והביא את התה. דוב אמר: תודה, ברקו. אני זוכר את השם, כי אחר כך ברקו הפך להית טבח בכלא מעשיהו, שם פגשתי אותו שוב. ולי הוא אומר, תשתה שעיה. אני חוזר לספר לו איך בחיפה קיבלתי חום פתאומי ולקחו אותי לבית החולים החיפאי, התברר שהייתי חולה במאלאריה... הבראתי, ונסעתי לנתניה. ההסתדרות סידרה לי מיטה ושמיכה במבנה שהיה קודם רפת. שלחו אותי לעבוד בפרימן, בית חרושת למיצים. הרווחתי לירה ישראלית ביום. הייתי מבסוט.
אז היה טוב, אומר דוב. כן, חוץ משני הדודנים שלי, עניתי. ההסתדרות שלחה גם אותם לישון שתי מיטות על ידי ברפת. את הכסף שחסכתי שמתי מתחת למזרן. אספתי חמש לירות ישראליות. יום אחד חזרתי מהעבודה והמזרן ריק. הדודנים שלי עשו את עצמם כאילו לא יודעים. מאחורי הגב צחקו עלי... זה כאב מאוד. תשתה, נתקדם ברשותך, אמר דוב. פסח בא, איפה אני בליל הסדר? נסעתי לתל-אביב, באתי לשכונה שגרו בה שכנים שלי מהחצר בחאלב, אמרו לי, אין מקום בשולחן ליל הסדר. אין בכלל מקום בבית לישון, תחזור מאיפה שבאת. התביישתי. (הקול של מר שאלו נשבר, הוא מסביר שהשכנים הפכו להיות מחותנים שלו מאוחר יותר). הייתי חדש, לא הכרתי אף אחד. מה עושים? רוצה לחזור לנתניה, אין אוטובוס, ערב פסח, כבר אחרי צהרים. עומד על הכביש לחיפה. עוצרת משאית. שני בחורים אומרים לי, תעלה. מתחילים לשאול אותי שאלות. איך ששמעו שהמכרים שלי זרקו אותי, אמרו: תבוא לקיבוץ שלנו, אצלנו מי שבא ברוך הבא. לקחו אותי על המשאית. איזה ליל סדר!. אצלנו בחאלב, בפסח, היו מסתירים את האפיקומן במפה לבנה על כתפיים, כל אחד מעביר את הצרור מכתף ימין אל כתף שמאל, ואומר: ״משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ובני ישראל עשו כדבר משה". האנשים מסביב שואלים אותו בערבית: "מן ג'ייאה?"( "מאין באת?") והוא משיב: "ממצרים", ועוד שואלים בערבית: "לוואן ראייח?" ("ולאן אתה הולך?) והוא משיב ״לירושלים, בעזרת האל", והאחרים עונים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". כך מעבירים את ה"שק" בין כל המסובים וכל אחד אומר את הפסוק. כך נהגו אבותינו וכך נוהגים עד היום בכל בית חאלבי. ופה, בקיבוץ, המציאו המצאות חדשניות שלא עולות על הדעת של יהודי כמוני. אוכלים לחם ומצות יחד. הייתי מבולבל, אמרתי תודה שהצילו אותי מחרפה. סידרו לי מיטה בחדר השומר, הלכתי לישון בלב כבד.
באמת עצוב, אמר דוב. היתה לו סבלנות להקשיב לי. הוא היה באמת אדם מיוחד במינו. בחודש מאי נגמר הפרי בפרדסים, נסעתי לתל אביב. עבדתי כמה ימים בחברת חשמל, וכמה ימים באתר בנייה, חילקתי חלב בבתים על האופניים. הייתי קם בקור, בארבע לפנות בוקר, לקחת כדים גדולים מתנובה... תראי, אני שוב בוכה. (הסוהר קם ממקומו, הולך וחוזר ומחזיק יד על המותן). דוב ביקש לדעת מה קרה עם הגיוס לצבא, זה היה הכי חשוב לו. סיפרתי כי כשכבר לא היתה לי ממש עבודה, התגייסתי ב-'47 לצבא. הקימו אז את חטיבה 5. גבעתי. חיל שדה. שלחו אותי למחנה אוהלים בגדרה. נתנו לי תפקיד: ללוות שיירות שנסעו בין תל אביב לרחובות ועברו דרך כפרים ערבים. אחרי כמה חודשים חטפתי קילה. את יודעת, שבר, למטה. היו צריכים לנתח אותי. הפרופיל שלי ירד, לא יכולתי עוד לשרת בקרבי. העבירו אותי למחנה מיון בתל השומר. שתה, שתה, אמר דוב, תתחמם, זה מרגיע. מה עשית בתל השומר?
היתה כבר שנת 48'. מלחמה. לתל השומר הגיעו שבויים ערבים. חיפשו מתורגמן ערבית. קראו לי, שעיה, אתה יודע ערבית? כן, יודע, מה זאת אומרת, שפת אמי. במשך שנה שרתתי כמתורגמן. בין השבויים היתה קבוצה של ערבים קומוניסטים מנצרת. חוקרים אותם, אני מסביר את התשובות. אחר כך שלחו אותי לקריה, תל אביב. הייתי פקיד. יצאתי מהצבא כמו ציפור ללא נוצות, בלי כנף. כלום. אדון דוב, אגיד לך את האמת, נמאס לי מכל העבודות הזמניות... מה שם המשפחה של האדון? ספקטור, כבר ניסיתי להתגייס למשטרה בתחנת דיזינגוף. לא קיבלו אותי בגלל המשקפיים. אתם לא תקפידו, נכון?
על משקפיים לא, אבל יש לנו דרישות אחרות, ענה אדון ספקטור. לשוחח בעברית אני רואה שאתה יודע. אבל לקרוא ולכתוב בעברית, גם אתה יודע? זה הכי חשוב לנו. מה א-ת-ך? נעלבתי, למדתי עשר שנים תורה בכוּתָבּ. קורא וכותב שוטף. למדתי לדבר ולכתוב גם מהשליחים שהגיעו אלינו מארץ ישראל. אבא שלי היה מלמד בבית מדרש. אנחנו לא פאלחים...
ברשותך, ענה לי דוב. היו לו נימוסים טובים, באמת. מר שאלו, אל תעלב. גם בשירות שלנו אנחנו צריכים אנשים עם השכלה רשמית מינימלית. הבוקר דחיתי שני בחורים מצוינים, מטורקיה. שמע, נעשה לך מבחן קטן. אתה רואה את העיתון, זה מעריב מאתמול. אפרוש אותו על השולחן, אקריא לך קטע ואתה תכתוב מה שאני מקריא. הנה נייר ועט, תתקרב לשולחן, שיהיה לך נוח. אני מתחיל... אל תרים את הראש, הזהיר אותי. עד היום אני זוכר את המשפטים: במשך כל הלילה והבוקר עבדו משאבות קטנות של כבאי הנמל... בשאיבת – המים – החודרים – לאוניה – 'קדמה' – שניזוקה – אתמול – בנמל – חיפה – נקודה. מקווים – שבשעות – אחר הצהרים – יוכלו - ...כן, יוכלו – להעביר- את – האוניה – מחוף – שמן – אל – הנמל – נקודה. סוף. תראה לי? המממ... זה באמת נראה מצוין, ובלי שגיאות, אבל, תסלח לי, אני חושד בך שהצצת בעתון והעתקת...
מה? איך העתקתי? (הסוהר זוכר את העלבון היטב עד היום). אני עונה לדוב: אני יושב מולך ואתה רואה אותי... איך העתקתי?
תראה, בחור, חייך במין ממזרות, לא נולדתי אתמול. אל תתרשם שאין לי כיפה ופיאות על הראש, אבל יושב לפניך בחור מבית דתי חרדי, סבא של אבא שלי היה הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור, אב בית הדין בקובנא שבליטא, מנהיג יהדות מזרח אירופה, גדול הפוסקים ברוסיה. נכון שלא הלכתי בדרכי המשפחה, אבל למדתי בחדר, וגם בישיבה, ויש בי נשמה יהודית חזקה, ואני יודע מה זו קריאה הפוכה מספר תורה, כשכל התלמידים יושבים סביב... אתה, כנראה, ממזר גדול, שעיה. הצצתָּ בעיתון וקראת מהצד שלך...
מה פתאום? מר חבר דוב, לא הצצתי ולא הסתכלתי... כתבתי מה שקראת. אם אתה לא מאמין לי, ננסה עוד פעם.
דוב חשב רגע והציע: אתה יודע מה, שעיה, נעשה משהו אחר. אתה תשב בחדר השני, הנה, קום, בוא אתי למסדרון, כנס, שב כאן, זה החדר של רס"ב יעקובי, שב, תקרב את הכסא. תשאר פה, אני יוצא החוצה, הדלת תהיה פתוחה, אקרא לך מהעיתון, ונראה מה אתה יודע.. מוכן, שעיה? הוא התחיל להקריא מהעיתון, תרשום: כוחות – היבשה – פסיק – האויר – והים – של - האו"ם –, שומע אותי טוב, שעיה? הכריחו - את – הסינים – לסגת – עד – כדי- 6 - קילומטרים – דרומית- מסיאול – נקודה. נסתפק בזה. גש אלי, תראה לי. הציץ בכתוב, הנהן בראש (הגמלאי מדגים למראיינת). שמע, אכן כתבת יפה. כל הכבוד. קפצתי ואמרתי לו: אם אתה רוצה, אדון ספקטור, אני יכול לכתוב לך גם כתב רש"י... אתה יכול להקריא עוד קטע?
לא, אין צורך, ענה דוב, השירות לא עובד עם רש"י. אסירים צריכים משהו אחר. אתה יודע ערבית, נכון. גם קורא וכותב? מצוין. אם אתה כותב ערבית, אנחנו בדיוק צריכים אנשים כמוך, יש לנו אסירים ערבים. מזל טוב, שעיה שאלו, התקבלת לשירות בתי הסוהר.
*מתוך רומן בכתובים