על "הִבְהוּב אֶחָד שֶׁל חֶסֶד" בשירתו של רוני גרא

צדוק עלון.

​

 

כ-450 שירים מכונסים בספרו האחרון של המשורר רוני גרא – חדשים ומבחר, שיצא לאור בהוצאת 'צבעונים' השנה.

אני מודה שהתלבטתי רבות ולא מצאתי שם טוב לרשימתי מאשר שמו של הספר – 'הִבְהוּב אֶחָד שֶׁל חֶסֶד'.

אנסה להסביר מדוע.

תחילה אודה ואומר שבקריאה ראשונה חשתי קדרות – רבים משירי הספר נוגים, עצובים ומבכים את מר הגורל; אכזבות, גירושים, טיפול בבני משפחה חסרי ישע, עליבות הגוף החולה והמזדקן ועוד. ראו כמה משמות שערי הספר: 'חשיכה בקיץ'; 'כתם גדול ביניהם'; 'נעורים שנשברו'; 'קווי אנוש'; וכמה משמות ספריו; 'אפלולית'; 'בנעלי גירושין'; 'חלונות ננעלים'; 'יראה'. והנה כמה ציטוטים אקראיים:

"דּוֹמֶה שֶׁרַק צִלִּי / מַפְנֶה ראֹשִׁי אֵלַי / רָץ עִמִּי / מִשְׂתָּרֵךְ מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר. / אִישׁ לֹא יַעֲשֶׂה צַעַד / בִּשְׁבִילִי / הַזְּמַן עוֹבֵר בָּטֵל. / אוֹבֵד / מַכֶּה. / אֲנִי / לאֹ מְחַכֶּה" (עמוד 27);

 "לִפְעָמִים / כְּשֶׁמְּאֻחָר מְאוֹד / לְאַחַר שֶׁהִנַּחְתִּי הָעֵטִים וְכִבִּיתִי הָאוֹר / ... / כִּמְעַט נָגוֹז הָאוֹר / ... / וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין טַעַם, שֶׁהַכֹּל אָבוּד / וַאֲנִי לְבַד מְאוֹד / אֲנִי מִתְמַלֵּא בְּרָצוֹן לִצְעֹק / כִּי אוּלַי / יִשָּׁמַע קוֹלִי / וַאֲחוֹנַן" (עמוד 164);

"אָדָם קָשֶׁה / חַיָּיו קָשִׁים / קוֹלוֹ לאֹ נִשְׁמָע / עַצְמוֹתָיו מְרַחֲפוֹת. / בְּצַל בְּדִידוּתוֹ יֶחֱסֶה / פֵּרוֹתָיו אֵינָם לָאֲכִילָה / .../" (עמוד 154) ;

"בְּכָל יוֹם / בְּכָל יוֹם מְיַחֵל / לְצִלְצוּל. / לְאֹזֶן קַשֶּׁבֶת / לְשִׂיחָה מְהַלֶּכֶת. / אוּלַי אֶזְכֶּה בְּחַיַּי / לָשׂוּחַ עִמּוֹ / בְּחֻרְשָׁה נֶחְמֶדֶת. / רַק אֲנִי וְשִׁירַי / רוֹקְדִים בְּעֵירֹם / בְּגַן בּוֹ עַצְבוּת עַתִּיקָה / מחְַלחְֶלתֶ" (עמוד 153);

"לְעוֹלָם / לְעוֹלָם לאֹ אֶהְיֶה מָה שֶׁרָצִיתִי לִהְיוֹת / ... " (עמוד 167);

"זֶה לֵילוֹת / זֶה לֵילוֹת / לאֹ יָרְדָה דִּמְעָה / נִתְרוֹשְׁשָׁה/  נִתְאַבְּנָה. / רָצִיתִי בְּאֵיזוֹ נֶחָמָה / דָּפַקְתִּי עַל שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם / וְהָיוּ מוּגָפִים בְּפָנַי. / נָכְרִי לָהֶם / שֶׁאֵין בִּי מַעֲשִׂים. / ... /" (עמוד 169);

"לְמַלְאַךְ הַחַיּיִם / אֵין כְּבָר צֹרֶךְ / בִּי / הוּא שׁוֹלֵחַ אוֹתִי / רֵיק / אֶל גּוֹרָלִי" (עמוד 242);

"עַכְשָׁו כְּשֶׁהָאַהֲבָה מִדַּפֶּקֶת / עַל דַּלְתִּי / אֲנִי אֵינִי" (עמוד 52);

"כְּשֶׁהַיְּצָרִים קוֹפְאִים / וְאַתָּה זָר / לַהֲנָאוֹת הַחַיִּים / עֵר לַגֶּשֶׁם וְלַבְּרָקִים / אַתָּה הוֹפֵךְ

לְאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין" (עמוד 310).

והנה אם כבר נמצאת האהבה כי אז היראה מעצם אפשרותה להתפוגג ממוטטת את הנפש – "הָאַהֲבָה שֶׁחִפַּשְׂתִּי / מְצָאתִיהָ / כֹּה דַּקָּה / כֹּה רַכָּה / מְשׁוּלָה לְעָלֶה יָרֹק / וַאֲנִי יָרֵא אוֹתָהּ / מִשּׁוּם / הֱיוֹתוֹ / נדִָּף" (עמוד 218). אותו רעיון מבוטא יפה גם בשיר 'יראה' – "גַּם כְּשֶׁאָדָם מְאֹהָב / שָׂמֵחַ עַד צַוָּאר / וְהָאֹשֶׁר רוֹתֵחַ / מְלַפֶּפְתּוֹ כָּל הָעֵת / יִרְאָה בִּלְתִּי בְּרוּרָה / מִפְּנֵי שְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת / מִפְּנֵי אוּדֵי הֶחֳרָבוֹת" (עמוד 327).

ובשיר 'ידְִידִים' מובעת תמיהה קשה – "תָּמֵהַּ אֲנִי בִּקְרוֹבַי / אִם יֵאָלְצוּ לִבְחֹר / בֵּינִי לְבֵין / עֵץ בְּגִנָּתָם. / בֵּינִי לְבֵין / חַיַּת מַחְמַדָּם" (עמוד 230).

ועד שרוצה הנפש פיוס קורה משהו מאוד קשה – "רוֹצֶה אֵבֶר כְּיוֹנָה / לָעוּף עִם עֲלֵה זַיִת / לִפְגֹּשׁ יָד מְפַיֶּסֶת / בִּפְרָחִים בַּדְּרָכִים. / מִמּוּל הֵגִיחָה / מַאֲכֶלֶת / מִשְּׁחָקִים" (עמוד 290).

והדברים מגיעים לשיא בעיניי כאשר בשיר 'אל נורא עלילה' מבוטא רעיון שמא הצער נטוע בנו מבראשית כתורשה – "אוּלַי יֵשׁ בָּנוּ תּוֹרָשָׁה / מִקַּדְמַת דְּנָא / שֶׁל צַעַר / שֶׁל אֱמוּנָה / שֶׁל כְּאֵב בָּשָׂר וָדָם / כְּאֵב אַהֲבָה שֶׁלּאֹ תֵּאָהֵב. /כְּאֵב הֶעָלִים הַנּוֹשְׁרִים / כִּכְאֵבַי הַמִּתְפָּרְצִים / כְּאֵבַי הַהוֹלְכִים עַל אַרְבַּע" (עמוד 143).

והגיעו הדברים עד כדי כך שהאווירה הכוללת הביאה גם אותי למחשבה שהראייה הפסימית אולי טמונה בנו מתוקף היותה תורשה. במילים אחרות, הייסורים הגופניים והנפשיים המתוארים בשירים אפפו אותי במעין סוג של חוסר אונים ומרה שחורה. הקדרות לכדה אותי עד שבמידה מסויימת גם אני החילותי חש שאולי היא טבועה בנו טרם לידתנו וכי איננו יכולים להשתחרר ממנה (כשם שאיננו יכולים נאמר להשתחרר מכל הדברים הבאים אלינו בתורשה הביולוגית).

ואז, הבטתי בשם הספר. כפי שכולנו יודעים, הבנת שם של ספר נעשית בתהליך דיאלקטי – אנו קוראים את שירי הספר על רקע שמו ואז נדרשים אנו להביט בו בשם הספר שוב על מנת להבינו מחדש על רקע הכרת השירים משכבר.

וכך אירע אותי – מה גלום בו בשם הספר? האם הוא אך בגדר משאלה ל'הבהוב אחד של חסד' על רקע כל הסבל המצוי בשירים? ואולי הוא באמת בא לבטא חוויה אמיתית של הכותב ב'הבהוב אחד של חסד'?

במילים אחרות, חיפשתי בספר את הרגע של החסד, ושמחתי – כי מצאתי.

לפני שאגע בכך, אני רוצה רגע לעיין בשיר 'החטא'  אשר יסביר את המורכבות הגלומה במסכת שיריו של גרא, מורכבות שהביאה אותי לחפש אותו הבהוב של חסד – "לְעִתִּים אֲנִי חָשׁ צֹרֶךְ מוּסָרִי לְהִשְׁתַּקֵּעַ / בְּחֵטְא / כְּדֵי לְזַכּוֹת אֶת מַעֲשֵׂי בּוֹרְאִי / אֶת מַעֲשֵׂי תַּעְתּוּעָיו בָּעוֹלָם. / אִם אֶהְיֶה אֲנִי זַכַּאי בְּחַיַּי / יִהְיֶה הָאֵל רָשָׁע בְּמוֹתִי. / אֶחְטָא וְאוּכַל לָמוּת בְּמַצְפּוּן שָׁקֵט / לְאַחֵר שֶׁאֲכַפֵּר עָלָיו בַּעֲווֹנִי" (עמוד 360).

הכותב מתייסר: אם יהיה זכאי כי אז האל יהיה רשע שכן מי שזכאי אין דינו למיתה; ומנגד, רק אם ישקע בחטא תהיה לו הצדקה לפועליו של האל. והוא חש צורך להצדיק את בוראו. 

זו בעצם הפניית אצבע מאשימה כלפי הבורא – איך ניתן להצדיק את פועלו, לנוכח הסבל ועליבות הקיום בעולם? עלינו כביכול לחטוא על מנת להצדיק ולזכות את האל, ולא רק זאת אלא שזה אפילו מוסרי לחטוא כך כדי לזכות את האל.

והנה מייד באותו עמוד מופיע השיר 'כפר לי': "תָּמִיד הִתְרַסְתִּי לְגַבֵּי הַצַּעַר שֶׁבַּהֲוָיָה / עַל הַקְּרָעִים בְּנַפְשִׁי. / עַכְשָׁו הִשְׁלַמְתִּי אִתְּךָ, / קוֹנִי. / בָּאתִי לִידֵי הַכָּרָה שֶׁהַכֹּל נָאֶה וְטוֹב / בְּעוֹלָמְךָ. / וַאֲנִי שָׁט עִם הָעֲנָנִים / הַטְּעוּנִים / הַמְּבַשְּׂרִים אֶת הַיּוֹרֶה. / הֵבַנְתִּי שֶׁבָּרָאתָ עוֹלָם כְּדֵי לְשָׁרֵת / אֶת הָאָדָם. / שֶׁיִּשְׁאַב הַשְׁרָאָה מִן הַיָּם. / גִּלִּיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּפְלָאָה הַמַּצְמִיחָה / שׁוֹשַׁנִּים בַּמִּדְבָּר. / כָּל הַתְּבִיעוֹת וְהַקּוּבְלָנוֹת / הֵן שֶׁל חוֹלֶה / שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא טַעַם בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה" (עמוד 361).

הקובלנות והטענות כנגד בורא עולם על שברא צער וסבל בעולמו באות מפיו חולה שאינו מוצא טעם במאכל ובמשקה, בעוד למעשה מי שישלים עם קונו, אומר לנו גרא, יבוא לידי הכרה שהכול טוב ונאה בעולמו של הבורא.

ואולי כאן אנו מוצאים אותו הבהוב של חסד – ברגע אחד של חסד מתגלָה לכותב האמת שהוא אינו מחויב לחטוא כדי שמעשיו של הבורא יהיו צודקים; הוא אינו חייב לקלקל את מעשיו וחלילה לחטוא על מנת לזַכות את האל – זו הארה. שם השיר "כפר לי" בא לבטא את בקשתו של הכותב – הוא מבקש מחילה על המחשבה הרעה שחשב ושהביאתו להסיק כי עליו להכתים את חפותו האישית  מטעמים מוסריים כדי להצדיק את פועלו של האל. ומעת שנתגלה לו בשעת חסד שהבורא ברא עולמו כמלאכת מחשבת – הוא יכול "לשוט עם העננים המבשרים את היורה", הוא אותו יורה הבא להרוות את התבל בטובו של האל.

ובמילים אחרות, גרא מעלה כאן בעיית יסוד – איך ניתן להעלות בקנה אחד את קיום הסבל עם מציאותו של אלוהים? אם סבל כאן – אין אלוהים כאן. על מנת להצדיק את מציאות בורא עולם ואת מציאות הסבל, כלומר על מנת ליצור תמונת עולם קוהרנטית בה שתי העובדות הללו עולות בקנה אחד, נגרר גרא לחשוב שעליו לחטוא כדי שהאשמה תוסט מהאל. אך למרבה השמחה באה לו לגרא אותה שעת חסד – הארה, התגלות – אשר מונעת ממנו את הצורך 'להשתקע בחטא'.

מכאן עתה ברור מדוע שמו של הספר הוא מהותי להבנת השירה של גרא; אסור לו לקורא להיכבש בתוגה העולה מן השירים שמא זו תסיט אותו מראייה סינופטית ורחבת יריעה; עליו 'להיחלץ' מן האווירה המעיקה-משהו ולעמוד מקרוב על קנקנו של המכלול; וטוב עשה גרא שקרא לספרו זה 'הבהוב אחד של חסד'.

יסוד החסד קשור ביסוד ההזדהות; למעשה, מי שפוקדת אותו שעה של חסד מבקש שהחסד יפקוד גם את כל בריותיו של בורא עולם. והנה בשלושה שירים סמוכים בספר, ומתוך זיקה לי"ח ברנר, שגרא פרסם רשימות על יצירתו, מבטא גרא כמיהה לחסד שהלוואי שיפקוד את כולם, ובשירים שלפנינו – את הזונה ואת החתולה האם.

הנה השיר 'אחות' – "י"ח בְּרֶנֶר מְתָאֵר אוֹתָהּ מִטַּלְטֶלֶת / עַל הַגֶּשֶׁר / אִשָּׁה הַמְּחַלֶּקֶת אֶת גּוּפָהּ / תְּמוּרַת פְּתוֹתֵי לֶחֶם / וּמְעַט יַי"שׁ. / הוּא נִגָּשׁ אֵלֶיהָ / מוֹשִׁיט לָהּ אֶת מַשְׂכָּרְתּוֹ / שֶׁזֶּה עַתָּה קִבֵּל / וּמְכַנֶּה אוֹתָהּ "אֲחוֹתִי". / גַּם הוּא כַּגִּבּוֹר הַבְרֶנֶרִי / פּוֹגֵשׁ בָּהּ / מוֹשִׁיט לָהּ שַׂקִּיּוֹת אֹכֶל / לַחֲתוּלֶיהָ הַצְּמוּדִים / גַּם מָעוֹת / מוּל רַחֲשָׁם שֶׁל הַמִּתְרַוְּחִים / בְּחִיּוּכִים" (עמוד 108).

ובשיר 'חיבה', המוקדש לי"ח ברנר, באות לידי ביטוי ההזדהות, האמפטיה ושעת החסד, שבלעדיהן אולי שירה לא הייתה יוצאת מן הכוח אל הפועל – "הַזּוֹנָה מֵהַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַיְּשָׁנָה / יוֹדַעַת לְהָשִׁיבֵנִי אֶל מְחוֹזוֹת הַפְּנִים / זוֹרַחַת לִקְרָאתִי בְּבוֹאִי לָתֵת / אֹכֶל לַחֲתוּלֶיהָ הָרְעֵבִים. / רָעָב לְחִבָּה / אוֹפֵף אֶת שְׁנֵינוּ. / חִיּוּכָהּ מְהַלֵּךְ מֵעָלַי / נִכְנָס לְתוֹכִי. / שְׁנֵינוּ מוּצָפִים בְּאוֹתָהּ אַחֲוָה / שֶׁל רוּחַ הַבְּדִידוּת / הַנִּכְנַעַת לַדְּמָמָה" (עמוד 109).

ובשיר שבעמוד הסמוך 'יבבת אם' מתוארת תמונה הזועקת לשעה של חסד – "הַחֲתוּלָה לָקְחָה בְּפִיהָ אֶת הַנִּדְרָס / כְּמוֹ קְוַאטֶער הַנּוֹשֵׂא אֶת הַוָּלָד לְמִילָה. / הַגּוּרִים בִּילָלָה אַחֲרֶיהָ. / הַמִּתְבּוֹנֵן שְׁטוּף זֵעָה (עמוד 110).

 

אולם איני חפץ להסתפק במה שנאמר עד כה וברצוני להביא במלואם שני שירים שאפשר שהבהוב החסד שבהם מוביל את הכותב (ואת הקורא) לאותה תפנית המובעת בשירתו של גרא; אני סבור כי אין צורך בהסברים נוספים למקרא השירים. 

השיר הראשון הוא 'הפועלים בערוב היום' – "גַּן זֶה שֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ בּוֹ / הֵיכָל זֶה שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב בּוֹ / כְּבִישׁ זֶה שֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ בּוֹ / הַדְּקָלִים הַחֲדָשִׁים / מֵעֵבֶר לְחַלּוֹנִי – / אֲחֵרִים הִתְקִינוּ לִי. / לאֹ הִרְגַּשְׁתִּי מְחֻיָּב. / כְּאִלּוּ נִבְרְאוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי / בְּרֵאשִׁית. / כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת הַפּוֹעֲלִים / בַּעֲרֹב הַיּוֹם / כְּשֶׁהַנָּשִׁים בָּאוֹת לֶאֱסֹף / אוֹתָם. / הֵם יוֹשְׁבִים עַל / הַסַּפְסָלִים הַחֲדָשִׁים שֶׁהִתְקִינוּ / בְּאִבְּן גַּבִּירוֹל – / הִיא בִּלְבוּשׁ לָבָן / וְהוּא בְּאֶצְבְּעוֹתָיו הַשְּׁחֹרוֹת / ראֹשָׁהּ סָמוּךְ עַל כְּתֵפָיו. / הֵם שׂוֹחֲקִים וְלוֹחֲשִׁים / אֲנִי מִתְמַלֵּא הוֹדָיָה / גַּל שֶׁל אַהֲבָה מֵצִיף אֶת עֵינַי / שִׂמְחָה יוֹרֶדֶת עָלַי בַּהֲמֻלָּה" (עמוד  336).

והשיר השני, שמו פשוט 'אושר', וגרא מקדישו לנכדותיו רונה ולבי – "מַפָּל שֶׁל רֶגֶשׁ מְזַנֵּק לִקְרָאתִי / מַפָּל שֶׁל אוֹר מֵצִיף אוֹתִי / שׁוֹפעֵַ. / זְמַן מֵזִין / מַשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ. /צֶבַע פּוֹרֵחַ בְּתוֹכִי / אֵין מְחַיֵּךְ כְּמוֹתִי" (עמוד 79).