צבי נח
הצוואה
תמיד התרפקתָּ על משהו: פנית לכאן - חיפשת נחמה; נעצרתָ - שטחת געגוע; פנית לשם - ביקשת להתאייד.
ואלוהים, כמה שאתה מתעב את החורף.
ימים חמימים הגיחו במפתיע ונעלמו כלעומת שבאו.. לפני שהצלחת לסגור את דלת הבית ניתזו לעברך קילוחי אדים כסוּפים. הדלת התפרעה, ציריה חרקו, היא הלמה בך, הלמה בקיר, ונטרקה..
ירח משופד לצמרתו של אקליפטוס לימוני מתיז סודות לעברך. אתה שותק וממולל בידך הימנית חרוזי מִסְבַּחָה דמיונית. האגודל מריץ את החרוזים במקצב שמתחרה בעגלון הערבי מימי ילדותך. הליכתו הקדימה בשנים־שלושה צעדים את טפיפותיהן של שתי הפרדות שנרתמו לעגלה. משני עברי היָצוּל רִטְּטוּ נחיריהן בעצבנות והמושכות נגררו רפויות בין רגליהן. 'אלטע־זאכן, אלטע־זאכן,' שאג בקולו הסדוק, פניו הצפחתיים מבטאות את ה'אלטע' כמו 'אלתר', את ה'זאכן' כמו 'זקן' ואת השקלים בהם נקב כמו 'שגלים'. בין קריאה לקריאה הרצידו ידיו את החרוזים הכהים כבזלת ושפתיו מלמלו שברי אגדות סודיות.. מעת לעת, אתה נשבע, זינקו פרפרי־זהב מתוך כף ידו המורָה.
אתה פותח במבצע חמיקה מהבית ומלחשש: "תכניס לראש הסתום שלך, שום־כלום לא יצא מהשופטים הח'ארות האלו.." במרכז החצר חומק חומט צהבהב מנומר־עור; הוא השכים לשחֵר למזון. "כולם ח'ורפּים עכשיו במיטות שלהם, נוחרים," הוא לוחש לך.
האורות הכבים והדולקים בינות לצמחייה העבותה מגלים לך מי משכניך עודנו ספון במיטתו. לרגע אתה חושב לוותר על תוכניותיך, ומיד מתפוגג, שב ומשתוחח, "ליתר בטחון". אתה מחניק צחוק, נשמר שלא לערער את שלוות הכלבים. "הם יודעים," אתה לוחש, "הכול הם יודעים."
צונן בחוץ. אורו של ירח מוּעם מבליח גבוה מעל שורת העצים פרועי העלווה. ביד חשופה אתה מקנח את ריריות האף הצמוגות המתנודדות בעקשנות מקצה אפך ושולח לעבר הירח יללה חלושה. נותרה למעלה משעה עד לשמיעת טרטורי מנוע רכבו של גרסטלר.. מיותר לפגוש בו הבוקר, אפילו מסוכן, התוכניות שתכננת בקפידה עלולות לקרוס.. אתה סוקר בסיפוק את חצר ביתך.הקמת לך מבצר של ממש: פחי אשפה 50 ליטרים. ברזלי־זווית. גזעי עצים. קרשים.. מקלות. יריעות ברזנט מקופלות וקשורות, מוכתמות לשלשת יונים. מבעד לרמזי האור המאוּפּקים נחשפות המכלאות שהקמת בחזית החצר וקווי המתאר העמומים של הכלבים השרועים בתוכן.
עורך־דין גרסטלר הוא חבר ילדוּת ותושב המושב שבו נולדתם ואותו מעולם לא נטשתם, כל אחד מסיבותיו. אתה־עצמך השתרכת רפוי אחרי שאריות־חיים. לא למדת ולא עבדת, נותרת להתגורר בבית הוריך.
בזיכרונך המפולש עולים קרעי־אירועים מילדותך. בעיקר פרצי 'התקפות חינוכיות' של אבא זעיר־גוף, סצינות מרהיבות של מפגני זעם ותסכול, בהן הִרבָּה לטלטל את גופו לכאן ולשם - עיניו, זוג פנסים כבויים - ולהקריא בצווחות פקודות לך ולאמך (במובן הזה, תודֶה, אתה דומה לו. גם בך טבועה תזזית בלתי נשלטת.. תודֶה, נוּ, תודֶה).
"תראה את הגרסטלר," נהג אביך לקנטר אותך, "הוא לפחות עשה משהו מחיים שלו, נהיה בן־אדם מכובד. שהייתם קטנים צחקתם עליו, לעגתם עליו.. 'גרפּסלר', צעקתם, 'מגמגם', צעקתם. אני זוכר זה טוב מאוד. עכשיו בוא תראה לי מי מזה חברים שלך נהיה מכובד כמו הוא.. במיוחד אתה, יא תולעת."
"ו... ו... ו..." הוא היה ממשיך לפרט ולִספוֹר.
לא העזת להשיב, שלדעתך אף־אחד לא נולד ועל אחת כמה וכמה לא נותר 'תולעת' עד סוף חייו.
עדיין, אתה מברך על הגילויים המעודנים שפוקדים את ימיך. "אין תלונות. אם טוב - מצויין, ואם רע - גם־כן מצויין," אתה משיב, כששואלים. לא לשכוח לחייך תמיד, הייתה מייעצת לך אחותך גם היום, לולא נפטרה בתאונת־דרכים בשנות הארבעים לחייה. היא גם אמרה, שאם מאזינים היטב, ניתן לשמוע את הרכּוּת המתנגנת בתוך הלבבות של האנשים, אבל מאז שאתה זוכר את עצמך אתה הולך ובועט, הולך ובועט. לא נורא, רבּים מרוויחים את הבעיטות שלך בכבוד. לא נורא לבעוט פה ושם, בתנאי שאתה מצליח לרסן את כוחן המתשיש.
***
כלבים התחלת ללטף ללא מורא רק אחרי שכולם כבר מתו.
אביך תיעב אותם ואסר עליך את חברתם. הוא נפטר שנתיים אחרי שאמך הלכה לעולמה. לתוך הבית שלראשונה הפך להיות ביתך התחלת לדחוס חפצים שליקטת, ובחצר אִכלסת את הכלבים.
אתה אובססיבי ביחסך לחפצים שאתה אוגר. חיבתך נתונה לפיסות עצים ולקרשים, אם הם נושאים עליהם תווי אישיות ואופי, ואיזשהו טון־רגשי שמחבר ביניכם. אתה משוטט בטבע, במיוחד בתחילת האביב, כשהאור צפוף ומוצק ונוגַהּ מוזר מרחף באוויר. רגליך חורשות את הצמחייה המתפרצת, אצבעותיך נוברות באדמה המתקשחת מתחת לשלפים המרקיבים.. השיטוטים מסעירים את זרימת הדם בגופך, הצבעים מתפרצים ומייד דוהים, עקבות הזוחלים שנמלטים מקולות צעדיך נבלעים בחול הרך.. כשנוחתים העורבנים אתה מתיישב, חרישי, על המסלעה, ומביט בהם. הם ערמומיים כמעט כמונו, מפתים את החתולים באמצעות חיקוי יללותיהם, וטורפים אותם.
ביתך, על מפתניו השחוקים וחדריו קלופי הקירות, גדוש ואפל. אתה מתקשה לנוע בתוכו.. פעמים ספורות התרצית, ביקשת להיפטר ולו ממקצת החפצים. חשבת לשכור מחסן חיצוני ולאחסן בו חלק מהציוד, אלא שמצבך הכלכלי לא אִפשר, ורווח לך: מה שקרוב ללב - מוטב שיימצֵא גם קרוב לעין. פעם, לאחר שעות ארוכות של נבירה, דליתָ ארבעה מדפי עץ וקומקום נחושת מרוקע ומחורר, זרקת אותם לצפרדע הסמוכה לביתך. דקות אחר־כך רצת, מבוהל, והשבת אותם לביתם הטבעי.
במכלאה שבנית לאורך אחת מצלעות הגדר המקיפה את ביתך מכונסים הכלבים.. דוברמן אחד, שלוש רועות גרמניות ושני כלבים מעורבי־גזע קשורים בשלשלאות. את הארוחות אתה מגיש להם מבעד לחרכי־הזנה שפתחת בחזית המכלאה. אחת לשבוע אתה עוטה עליך חליפת מגן, נכנס למכלאה, מנקה ומתקן.. אם הכלבים עצבניים, אתה מקדים ותוחב למזונם חומרי הרגעה. ביומיים האחרונים אתה מונע מהם מזון וכל התהלכות שלך בחצר מקפיצה אותם בציפייה מתוחה, שבסופה, נרגנים, הם שבים לרבוץ במקומותיהם..
בניגוד לך, גרסטלר נישא, הוליד ילדים ובשבתות הוא משתובב עם נכדיו. "תשמע," הוא נהנה לומר לך, "אתה היחיד מכל המחזור שלנו ששמר על חזותו הנערית. לא נותנים לך יותר מארבעים. איך אתה עושה את זה?" פעם או פעמיים הוא הביט בך, הביט באמת, ואמר "אני מסתכל עליך וחושב שאולי באמת עדיף לחיות לבד."
הוא הביע סלידה מייצוגך, ניסה לשכנע אותך שסיכויי ההצלחה אפסיים. "שופטי בג"צ מצפים שתכבד אותם בנוכחותך," אמר בשיחתכם ערב קודם, בניסיון אחרון להכניע את סרבנותך. "אולי הם ישאלו אותך שאלות או ירצו לברר אפשרויות חלופיות. העתירה שלך... טוב, אין טעם שאחזור על עצמי. אני אאסוף אותך בשבע בבוקר. תתלבש כמו בן־אדם," סינן בטון המיואש השגור בשיחותיכם.
הוא ינקוש על דלת ביתך, לאחר שבפעם הקודמת שלח את יוסי, הנהג שלו. יוסי פתח את השער החיצוני, פסע בצעדים מהוססים לתוך החצר ומייד נזעק החוצה, לקולות נביחות הכלבים ושקשוק שלשלאות הקשירה הכבדות. אם כך, אתה מסכם בינך לבינך, הפעם יהיה זה גרסטלר שיצֵא בעצמו ממכוניתו, יסמן בראשו ליוסי, בטרם ייסוב, ייגש בזהירות לשער החיצוני, יבדוק בחשש שכל הכלבים קשורים ושדלת המכלאה נעולה היטב. הוא יפתח את השער, יפסע בשביל המשובץ אבני סלע - עיניו בולשות סביב - וינקוש, חסר־סבלנות, על דלת ביתך.. הוא אוהב להפגין בכל הזדמנות את חוסר־סבלנותו כלפיך..
אתה לא תימצֵא בבית!
הוא יצא מחצר ביתך, יכנס למכוניתו, יגדף אותך, הנעדר, ויורה ליוסי לצאת לדרך, לבל יאחרו לדיון המשפטי: 'שופטי בג"צ מצפים'. בדרך ישוב ויאמר, "איש קשה, קשה ומוזר. כזה היה עוד כשהיינו ילדים," ויוסי יהנהן בראשו. "וכלקוח," ימשיך עורך הדין גרסטלר מוכנית, "הוא פשוט בלתי נסבל. אני לא מבין למה הסכמתי לייצג אותו בעתירה המגוחכת הזו."
"במה בדיוק מדובר?" ישאל יוסי. ואף שגרסטלר יחשוד שיוסי מעמיד פנים שהוא יודע פחות ממה שידוע לטיפוסים חטטנים כמוהו, הוא ייעתר, נכנע ליצר הגואה בתוכו לפרוק את שעל ליבו..
"מדובר בטיפשות שלי.. הסכמתי להיכנס להרפתקה מטומטמת, לנסח את הצוואה המגוחכת שהוא ביקש... שום רכוש ושום נושא אחר לא עניינו את הלקוח הערירי שלי. מבחינתו הצוואה חייבת להכיל סעיף אחד: 'לאחר מותי, תינתן גופתי מאכל לכלבים'.."
"מה זאת השטות הזאת, שָאל את שנינו רשם הצוואות, והמטורף התחיל להרצות לו על כך שכול החי והצומח, שייכים למעגל משותף, שנולד, חי, מבשיל וצומח תוך יחסי הזנה הדדיים. הרשם הבין שיש לו עסק עם מישהו שהבורג שלו השתחרר ושלח אותנו לכל הרוחות. אבל הלקוח שלי לא מתרגש ולא מוותר, עד לבית הדין הגבוה לצדק הצליח לגרור אותי, המופרע. לשם אנחנו נוסעים עכשיו, ומשם יעיפו אותנו על טיל, בעוד פחות משעה."
"למה הסכמת לייצג אותו בבג"צ?"
"הוא עקשן, כל יום הופיע במשרד ולא הפסיק לנדנד. בכל זאת, אמא שלו הייתה הגננת שלי."
***
ממקום המסתור אתה צופה בגרסטלר נכנס ויוצא מחצר ביתך, ואחר־כך במכוניתו המתרחקת. בדיוק כמו שצפית.
אתה שב לביתך ומנכש במרץ את עשבי הפרא שצמחו בגינה.. בעונה הזו של השנה הפריחה מתפרעת, קנוקנות מתלפפות סביב מוטות גדר הגינה, כנחשי־חנק. הכלבים מתקשים להבין את השינויים שנכפו עליהם. הם מורעבים, משמיעים יללות כבושות ולא מתיקים ממך את מבטיהם המאשימים.
צפירת אזעקה קורעת את האוויר. אחדים יאמרו 'צירוף מקרים', אבל אתה תמיד ידעת לזהות קריצה אלוהית. אתה עובד במרץ, מוחך מקרין ציציות של מחשבות ופיך מטיח מעת לעת גדילי אמירות, שעה שמבטי הכלבים מוסיפים ללפות ולהדק, לפתל ולשזור את תנועותיך.
הטלפון מצלצל, ועד שאתה מניח את המעדר ונכנס לבית, פוסקים הצלצולים. אתה שומע את צליל קבלתו של מסרון, מנחש את זהות השולח ואת תוכן ההודעה, ושוקל שלא להביט בתוכנה. בכל זאת, אתה נכנע לסקרנותך. "כצפוי, גלגלו אותנו מכל המדרגות. הייתי צריך לעבוד קשה כדי שלא חייבו אותך בהוצאות," כתב גרסטלר.
אתה מחייך, נינוח ושלם עם עצמך.
***
אתה יוצא אל החצר, פותח את דלת המכלאה, נכנס ונועל אותה מבפנים. הכלבים מתרוממים, פולטים נביחות שמחה מהוססות. אתה משחרר אותם משלשלותיהם. איטי אתה חולץ את נעליך, איטי פושט את בגדיך. הכלבים מפצלים בעצלתיים את מבטיהם בין נורות המכלאה המתבדרות ברוח לבין תנועותיך המדודות.
עירום, אתה נשכב על הרצפה. עיניך נעצמות.