משה עזוז
הוצאה לאור
1
אֵיךְ לִנְשֹׁם
וְהַקּוֹל בַּגָּרוֹן?
2
אַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לְךָ יִעוּד
שֶׁאַתָּה מְתַעֵד אֶת הַלֹּא כְלוּם
שֶׁבִּרְצוֹנְךָ לִמְחוֹת אֶת הָרָצוֹן
לְהִתְפַּרְקֵד בַּזְּמַן
לַחְדֹּל
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַשִּׁירָה הִיא יֹפִי מְשֹׁעָר
בָּהוּל
וְשֶׁיָּדְךָ אֵינָהּ מַשֶּׂגֶת זֹאת
וּבְכָל זֹאת
3
עַל הַמַּדָּף שֶׁבָּאָרוֹן מֵאָה וְאַרְבָּעִים סִפְרֵי שִׁירָה
בַּחֲמִשָּׁה טוּרִים
דַּקִּים
אֲדֻמִּים
שֵׁם הַמְּשׁוֹרֵר בְּפוֹנְט לָבָן
פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה (בְּפֶסַח וְלִפְנֵי כִּפּוּר) הִיא מוֹצִיאָה אוֹתָם
מַעֲבִירָה מַטְלִית לַחָה וּמְשִׁיבָה אוֹתָם
אַחַר כָּבוֹד
לִמְקוֹמָם.
4
רֶגַע אֶחָד, שֶׁקֶט,
בְּבַקָּשָׁה
הוּא נוֹלַד
נִכְּרַךְ
נִקְבַּר.
סדרת השירים, יותר משהיא ארס פואטית (רק במקצת) מעלה בדרכה
המקורית אולי את "שאלת השאלות"; של משוררים ואף סופרים, בעידן העכשווי,
לפחות זה הישראלי: "מה הטעם ליצור ולשם מה לפרסם? למי אני עמל ומה
ערך יש לכל זה?" מחד ההוצאה לאור היא אקט שאין המשורר יכול בלעדיו.
מאידך, כפי שעולה משיר מס 2, מרבית המשוררים (ובכללם טובים מאוד)
נותרים ותאוותם, או חציה, בידיהם. כך גם עזוז, המספר כי 140 עותקי ספר
שיריו מונחים על המדף כאבן שאין לה הופכין (חוץ אשר פעמיים בשנה
כשמנקים אותם. ומסתבר, כי הם מונחים כך בבית הוריו ואמו היא מי שמנקה
אותם – כך בסיפור "מכשירי שמיעה"; שבספרו החדש "שברים פשוטים", שיצא
השנה לאור). מכל מקום מהתיאור ברור שמדובר בספרו – העותקים זהים זה
לזה - דקים, אדומים, שם המשורר בפונט לבן (לא "שמות המשוררים"...). ואם
לא די בכך, בשיר מס 4 הוא מבכה את הספר שזה עתה נולד וכבר מת ונקבר.
יפה הרפרנס הלקוח מפתיחת שירו של נתן זך: "רגע אחד שקט בבקשה" בעוד
שזך "רוצה לומר דבר מה" ואכן זכה שיקשיבו לו, הציפיה לקשב נשמעת אצל
עזוז כתחינה ומתהפכת מיד לדממת מוות, כתינוק שלא הוציא את יומו. וכריכת
הספר מה היא? – תכריך! והמדף – קבר.
שיר מס' 2 יכול ללמד כי המשורר, ומשוררים אחרים כיום, אינם שואלים שאלות
קיומיות, "ברומו של עולם", אלא בשאלות קטנות של אדם רגיל העסוק בחיי
שגרה ואף למטה מזה (נושא שצץ ועולה גם בספרו "שברים פשוטים" אך
בשעה שהוא מעיד על עצמו ש"ייעודו", הוא לתעד את הלא כלום, מעשה התיעוד
עצמו הוא בבחינת אבחנה "פסיכולוגית", של אישיותו, או/גם "סוציולוגית", של
תקופה וחברה. ככאלה הם רחוקים מלהיות לא כלום, בניגוד ל"לא-כלומיות" של
המתועד בעיני עצמו כביכול. אם המשורר עצמו מבטל את עצמו עד כדי רצון
"למחות את עצמו", "לחדול"– וודאי אין זה עניין של מה בכך, הוא יכול לרמז
על מצב דיכאוני. ושמא – נוכח היעדר סימני פיסוק המפרידים בין חלקי המשפט
- הוא מבקש להשאיר את האופציה ההפוכה פתוחה? – שרצונו של המשורר
הוא דווקא לפעול, להאבק בחדלון ובדכאון, "לִמְחוֹת אֶת הָרָצוֹן לְהִתְפַּרְקֵד בַּזְּמַן
ולַחְדֹּל". אפשר שהגורם לכך הוא טבעה האינהרנטי של השירה – האתגר
שמציב בפניו יופיו ה|משוער", החמקמק ושאינו ניתן להשגה? ולכן תשובתו היא
"בכל זאת". המודעות למגבלות יכולתו, מזה, ורצונו לעסוק ב";יופי" החמקמק,
מזה, מכריעה את הכניעה ורפיון הידיים, ולא משנה אם סוף ספרו להיקבר על
המדף.