דידו (ש. דידובסקי)

 

​

*

גֶּבֶר בָּא לִקְצֹר חִטָּה בְּשֵׁלָה.                 

וּכְשֶׁתַּם, הַשָּׂדֶה אֲלֻמּוֹת אֲלֻמּוֹת,

הוּא עוֹמֵס עַל גַּבּוֹ חֲבִילָה חֲבִילָה

וְתוֹהֶה כַּמָּה בָּר בְּכָל זֶה, כַּמָּה מוֹץ

 

​

קֶסֶם

 

רוּחוֹת מְהַלְּכוֹת עָלֶיךָ קֶסֶם,

גֶּשֶׁם מַנְבִּיט בְּךָ מְצִיאוּת אַחֶרֶת

אַתָּה יָכוֹל לָלוּשׁ בֹּץ בְּיָד רוֹעֶדֶת

לִרְאוֹת אֶת הַלֶּחֶם גָּדֵל בַּשָּׁדֶה,

אֶת הַהֵלֶךְ הַמְּחַפֵּשׂ מַחֲסֶה

אֶת חַיָּיו שֶׁבַּכַּף, אוֹתְךָ,

מִתְעַלֵּם וּמַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת

עַד שֶׁרוּחוֹת יַשִּׁיבוּ

נְשָׁמָה בְּאַפְּךָ וְאַתָּה

תָּשׁוּב לַשָּׂדֶה

 

 

*

עַמּוּדֵי שָׂרָף תְּלוּיִים מֵעַנְפֵי הָעֵץ הַזֶּה

כִּנְטִיפִים בִּמְעָרָה. כָּאן, לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

מוּל הָעֲנָפִים הַחֲשׂוּפִים וְהַשָּׂרָף הַמְּנַטֵּף

אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ רָאִיתִי בִּגְנֵבָה

אָדָם זָקֵן בְּעֵירֻמּוֹ

וּשְׁנֵינוּ בָּאנוּ בִּמְבוּכָה

 

בשני השירים הראשונים, האדם עומד נוכח השדה וממשילו לשתי תקופות בחייו,   ובשלישי – לזקנתו. ואם נחבר את שלושתם נוכל למצוא אפילו ארמז ל"עץ השדה" ולשירו של נתן זך "כי האדם עץ השדה". עוד ראוי לשים לב ל"התקרבות שחלה בין המשורר למושא השיר: הוא עובר מגוף שלישי בראשון, לגוף שני בשיר השני ולגוף ראשון בשלישי, כמרמז על צמצום שחל במרחק הזמן בינו לבין מושאי השיר, שכולם הם המשורר עצמו.

בשיר הראשון הוא מספר על "הגבר" – הבחירה במילה זו מרמזת כי הוא מצוי  במלוא אונו, אולי בשיא חייו, או בשיא יצירתו, "וְתוֹהֶה כַּמָּה בָּר בְּכָל זֶה, כַּמָּה מוֹץ", קרי - שואל את עצמו מה העיקר ומה תפל בחייו, ו/או בשירתו, והאם יש טעם בעמלו. המשורר אינו אומר כי הגבר עורך סיכום ונותן דין וחשבון לעצמו, אלא רק "תוהה". התשובה אינה בידו וייתכן שלעולם לא תהיה. התהיה היא שאלה הנותרת תלויה באוויר, במחשבה סקרנית וחוקרת, שהיא חשובה לא פחות מן התשובה (בוודאי שכך עליו לעשות  אם הוא איש רוח, משורר). וגם אם חייו ומלאכתו היו טובים כ"חִטָּה בְּשֵׁלָה", עדיין מלאכתו לא נשלמה. עדיין הוא עומס על גבו את "חבילת" חייו שהבשילה (או את "שירת חייו" שהבשילה) ואינו בטוח כמה ממנה הייתה בעלת ערך. ולכן אין זו עדיין שעה לסיכומים, אלא עת להמשיך בחיפוש ובהתלבטות.

גם בשיר השני ניכרת קרבה פיסית – אך פחותה - בין הנמען לשדה. כעת הוא בעיקר צופה העובר כהלך בשדה ויש לו פנאי להיקסמות בידי הטבע, בידי "רוחות" וגשם ש"מַנְבִּיט בּוֹ מְצִיאוּת אַחֶרֶת". שוב אין הוא "מעבד" את השדה, אלא מי שעיבד אותו בעבר. וההלך המחפש מחסה מצטייר כנמען עצמו, ש"מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת". שלא כבשיר הראשון הוא אינו "תוהה", אינו עורך דין וחשבון, אלא "מתעלם", הדרך עצמה נעשית למרכז חייו. וסופו שישוב לשדה כשהרוחות ישיבו נשמה באפו. ואפשר שכוונת המשורר שהנמען ישיב את נשמתו, ימות ויקבר בשדה? וכך ניכר בשיר ארמז לאלתרמן, למוטיב המשורר-ההלך, ה"מככב" בספרו "כוכבים בחוץ", ובייחוד בשירו "בדרך הגדולה", שם הדרך עצמה היא מרכז חייו, ואינו רוצה להפסיקה גם בסיום מסע-חייו הפיסי, כך:

 "לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל
וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת"

בשיר השלישי – אפשר למצוא בעץ הזקן פרוייקציה של הדובר לעת זיקנתו – ההצצה בעץ החשוף המתבלה מביכה אותו, משום שהיא מזכירה לו את עצמו כמי שמביט בראי. עם הגיל התהיה מתחלפת בהתעלמות, באי רצון להרהר ולדעת מה צפוי לו, ועתה כשהמציאות ניבטת מולו ללא אפשרות להתעלם נותרת רק מבוכה.