ארז מירנץ

 

​

עוינות כללית

 

רב"ט רוני, מספר אישי 7800111, היה חייב לצאת הביתה באותו היום, לראות את ההופעה של "עוינות כללית", הלהקה היחידה שהגיעה לישראל כשהיא עוד בשיאה. בפעם הקודמת הוא לקח "רגילה" בשבוע של ההופעה, כדי להתכונן נפשית לפני ולהירגע אחרי, אבל ההופעה בוטלה בגלל מבצע בעזה, שבעקבותיו נאלץ לחזור לבסיס כדי לעזור לפקח על הלחימה בחדר המבצעים של יחידתו.

מנהלת הלהקה התנצלה, ואפילו הסולן העלה וידאו למעריצים בישראל, ולבסוף, אחרי סיבוב הופעות שבו תוכננה הופעה באיסטנבול, קבעה הלהקה הופעה במועדון ה"מייהם" באזור התעשייה של רחוב ריב"ל בתל אביב. אבל הפעם ההופעה תוכננה ליום שישי, ורוני היה משובץ לתורנות השבת החודשית שלו. הוא אהב את "עוינות כללית" בכל לבבו, נפשו ומאודו, ללא הרף היה חוזר בראשו על הטקסטים ועל המלודיות הקקפוניות של שירי הלהקה. הוא גם רכש את כל פריטי האספנים שמשכורתו הצבאית אפשרה, מה שהסתכם באריכי נגן נדירים, סטיקרים ופנזין שחולק רק ל-500 מעריצים ברחבי העולם.

את אלבומם השני, "עוינות בעיניך", נשא עימו לכל מקום. פעם כמעט חנק קצין תורן שהתקרב לדיסק יותר מדי, מה שהיה עלול להובילו למאסר ממושך בכלא הצבאי.

בתחילת השבוע ניסה להתחלף בתורנות עם חברו, דן אלבז, מה שהיו עושים לעיתים, אבל בדיוק חברתו של אלבז הייתה אמורה לקבל חופשה של יומיים מהבסיס שלה ולבלות איתו סוף שבוע משותף, מה שלא עשו חודשיים. לאחר כמה שידולים ושיחודים נוספים שכנע רוני את אלבז להחליפו.

אז חודשיים אקח אוכל מהבית והבסיס ולא אעשן, חשב בליבו, אבל זה שווה רק כדי לראות אותם סוף סוף.

ביום חמישי נפטר אביו של אלבז ןזה יצא מיד להלוויה בלי להספיק להחזיר לרוני את 500 השקלים שנתן לו. המפקד, שממילא לא ראה את ההחלפות בין הסמלים התורנים בעין יפה, אמר לרוני שאלבז חייב לנסוע להלוויה, וגם ככה הוא לא היה משובץ לתורנות השבוע, אז "מבחינתו זה בסדר".

אחד החיילים שהיה אמור להישאר עם רוני בבסיס בסוף השבוע, ידע שהוא אוהב את "עוינות כללית" ודאג ללמוד ולזמזם בנבזות את אחד השירים שלהם ביום חמישי בערב, מה שגרם לרוני להרגיש יותר תקוע, נעול ואומלל.

בבוקר ההופעה ביקש לצאת לבסיס חיל הרפואה הקרוב, שם קיווה לקבל איכשהו גימלים, לפחות יום אחד בבית בהוראת הרופא. שהמפקד והחייל המזמזם יסתדרו בעצמם, חוק זה חוק,  חשב, ואם זה הדבר היחיד שנותר לו לעשות כדי לראות את הלהקה שהרגיש שהיא ושיריה מצילים אותו נפשית במשך כל השירות הצבאי הקשה עד עתה, זה מה שיעשה.

הרופא הכללי, ד"ר מנדל  אידלשטיין, ישב במשרדו עם פקידתו הרפואית, שלבשה חלוק לבן מעל מדיה המהודקים. הוא לא ידע שרוני וחבריו מכנים אותו בסתר "ד"ר מנדלה". הפקידה מדדה לו חום ולחץ דם, "מדדים" בפיה, ואמרה לרופא שהכול תקין אצל רוני.

"ומה הפעם?" שאל הרופא, והפקידה חייכה.

"אני מרגיש ממש רע".

"כרגיל", גיחך מנדל הרופא.

"זה לא כמו פעם, זה ממש נורא".

"אני מבין", חייך מנדלה, "אז גם הפעם אנחנו צריכים בדיקות נוספות", ונתן לרוני מיכל פלסטיק קטנטן.

"זה לדם?"

"לא, שתן, אולי הבעיה שלך בכליות", הפטיר הרופא, כאילו הוא מבקש להכות זבוב טורדני בעיתון מגולגל, "תיתן דגימה למעבדה, תחזור אליי עם התוצאות עוד שעתיים".

"ואז?" שאל רוני, בתקווה שזה יקרב אותו להופעה הערב.

"ואז נהיה יותר חכמים".

רוני ניגש לשירותים, הוא באמת היה צריך להשתין, אבל ידע שכך התוצאות יהיו שליליות והוא לא יקבל אפילו יום גימל אחד בבית. הוא התקשר לחברו, שמואל גיא, שראשי התיבות של שמו העידו על תפקידו בצבא. שמואל היה מומחה בלהשיג ימי מחלה. פעם הלך לישון, שמשני צידי מפרק הרגל שלו קשורים חצאים של תפוחי אדמה. בבוקר, כשצפיפות העצם ירדה פלאים, טפח על המפרק בכפית ושבר אותו, מה ש   השאיר אותו חודש בבית.

פעם שמואל לקח חתיכת גיר והניח בכוס תה רותח. 40 המעלות של גופו זיכו אותו בשבוע במתקן האשפוז, וברגע שיצא מסכנת חיים, נהנה מארבעה ימי חופש, כשהוא בריא כמעט לגמרי וגם בקושי רועד.

רוני סיפר לשמואל. זה אמר לו לקחת אולר, או אם אין לו, מפתח או מסמר, לדקור את עצמו ולמהול את טיפות הדם בשתן.

"אתה שבוע בבית אחרי זה", הכריז וניתק, כי היה צריך להיכנס למרפאתו של הרופא האזרחי שיסיר לו את העור הקשה מכפות הרגליים על חשבון הצבא.

רוני הסתכל בכוס. הוא סמך על עצתו של חברו הטוב וכבר ראה את סולן "עוינות כללית" יורק עליו מהבמה. אחרי זה הסתכל בכף ידו, ושוב בכוס. הוא הוציא את המפתח הכי משונן מהצרור שבכיסו, הוא לא היה חד מדי, אך הטבעת שהחזיקה אותו − היא יכולה להקיז את דמו. הוא החל לכופף אותה מעט, ואז יצר החיים הכה בו. אני לא יכול לפצוע את עצמי, חשב לעצמו.

אבל זה רק חתך קטן וזמני, השיב עצמו.

ובכל זאת, ענה לעצמו המתחכם.

אבל אם זה רק ייראה כמו דם בשתן, הגיע להסכמה, ויצא למסדרון כשכוס הפלסטיק בידו. הוא ראה את אחד הקצינים מהבסיס חולף על פניו, בוהה בו ובכוס. למזלו הוא המשיך ללכת.

רוני ניגש למזנון והזמין נקניקייה בכסף האחרון שהיה בכיסו. בתוך כמה דקות היא הייתה אצלו, חמה בלחמנייה נימוחה. רוני ניגש לתבל וראה במרכז הדוכן בקבוקים של חרדל ושל קטשופ. הוא קיווה לשים מעט קטשופ בכוס הפלסטיק ולערבב עם השתן, אך כשלחץ על הידית, נראה היה שהבקבוק ריק.

"אין עוד קטשופ?"

"אזל!" ענה המוכר.

"אבל איך אפשר לאכול את זה?"

"אם לא טוב לך, תחזור לבסיס ותיקח רסק עגבניות מהמטבח. אם יתנו לך להיכנס..." ענה המוכר בקוצר רוח.

"אני לא משלם על זה, בלי קטשופ זה לא שווה!"

"אתה אוכל פה הרבה רק עם חרדל".

"אבל..."

"טוב, יש לי פה משהו, אמר המוכר והוציא מהמקרר שקית קטנה של רוטב ברביקיו, חום אדמדם. רוניולקח את השקית לשירותים.

"שכחת את הנקניקייה", אמר המוכר בקול רם. רוני הסתכל לצדדים, לקח את הלחמנייה בשקט ורץ איתה לשירותים. בדרך ראה את הקצין שוב.

"תמיד ידעתי איזה מין חייל אתה..." אמר לו הקצין.

"אני מחכה לרופא", ענה רוני.

"אני סתם צוחק איתך", ענה הקצין והמשיך בדרכו. רוני כבר נעלם בשירותים, זרק את הנקניקייה לפח, הזליף טיפות רוטב ברביקיו לכוס הפלסטיק, ועליהן השתין מלוא הכוס.

כשסיים וניגש לערבב על הכיור, נכנס לשירותים נגד משמעת משופם וכבד גוף, שצמיגי השומן בלטו מכל קפל בחולצתו וזרועותיו המנוקנקות פנו לעבר רוני. הוא התבונן ארוכות בחייל עם כוס הפלסטיק, גבותיו העבותות כאילו שיתפו פעולה עם שפמו ונעו מעלה כאילו הן מריחות ריח מוזר, שאינו קשור לשירותים. רוני הסתיר את הכוס, וכמה טיפות שתן נזלו על מעילו. הוא החל לשטוף ידיים. הנגד נכנס לאחד התאים, רוני אטם את הקופסה עם המכסה וניגש למעבדה. החיילת בדלפק קיבלה את הכוס החמה, ובמבט נטול רגש ואמרו לו לחזור עוד שעתיים.

אני אהיה בבית עד שש בערב ואספיק להתלבש ולהתארגן ולראות את "עוינות כללית" ואת הרוקר הישראלי התורן שבטח נבחר לחמם אותם. שמח בינו לבין עצמו ניגש למפקדת החר"פ, שם שירתה נועה, סמלת שעמדה לפני שחרור והייתה הסיבה הרגילה שלו לבוא לשם.

נועה חייכה אליו ושאלה לשלומו, היא התרגלה לביקוריו ובסתר חיכתה להם. רוני שינה את שגרת יומה, ולמרות הצחוקים של שותפתה למשרד, ניהלה איתו שיחה חיננית בכל פעם שהייתה פנויה. צחוקה המיס אותו, ובמדרגות חשב איך יצחיק אותה הפעם.

הוא נכנס לחדר וראה את המפקד שלה של נועה, קצין בדרגות רס"ן שפניו זעופות.

"מה אתה עושה פה?!"

"פה עושים משטח גרון?" אלתר רוני.

"לא, זה בבניין השני!" נבח המפקד.

"סליחה",  אמר רוני וברח. בשנייה האחרונה שם לב שנועה בקושי הצליחה לשמור על ארשת רצינית. הוא חיכה ליד הבניין, אך המפקד שלה כאילו לא רצה לצאת משם.

אחרי שעתיים אסף מסמך עם גרפים וצירופי אותיות, שאת חלקם הקטן הכיר משיעורי הכימיה בתיכון.

הרופא הביט בתוצאות ואז בו, כאילו ראה שד. הוא שלח אותו קומה למעלה, לרופאה שמשרתת בדרך כלל את אנשי הקבע המבוגרים.

"כמה סוכר אתה צורך ליום?" שאלה הרופאה בקול צרוד מסיגריות ורועד מהזדהות.

"לא יותר מדי".

"הבדיקה לא נראית טוב, יש לך סכרת, לא בטוח איזה סוג, תחזור לבסיס שלך ותבוא מחר, נעשה לך בדיקה מקיפה יותר".

עיניו של רוני התכסו בכתמים שחורים. הוא חשב על כל המילים שהיה יכול לצעוק יחד עם הסולן של "עוינות כללית" ושאר המעריצים. הם דומים לו הרבה יותר מהחיילים שאיתם הוא נאלץ לחלוק חדר בבסיס המסריח שלו מזה שנה וחצי. הוא ראה את עשן הבמה נמוג, את האורות והצלילים, נעלמים והופכים לקסרקטין חסר חן.

כשחזר לבסיס, הגיע אחד החיילים שהיה בחופשת השחרור שלו והביא עוגה לכל החבר'ה, לעשות חגיגה קטנה אחרי ארוחת הערב. העוגה שהמשוחרר הביא הייתה בדיוק אותה העוגה שאימא של רוני נהגה לאפות כשהיה ילד, עוגת שוקולד עם ציפוי שנקרש סביבה. סוכריית עדשים הונחה מעל כל פרוסה. המשוחרר העניק פרוסה דשנה לכל אחד מהנוכחים. רוני הרגיש את הריר בפיו, זאת הייתה נחמה קטנה על ההופעה שפספס הערב, לפחות משהו.

כשכבר התכוון להכניס את העוגה לפיו, נכנס מפקד הבסיס.

"תזרוק את זה מיד", שאג.

"מה קרה המפקד?" שאל רוני.

"התקשרו אליי מהחר"פ. אני לא אחמיר מחלה של אחד החיילים שלי, לא במשמרת שלי".

רוני נאלץ להודות למפקד על הדאגה, וזה הבטיח לו שיתמוך בו עד שיבריא.

כל הלילה היה כמעט לבדו בחדר המבצעים, שומע ברדיו דיווחים על ההופעה של "עוינות כללית", וחושב על נועה, שואל את עצמו עד כמה הייתה מאוכזבת שלא יכלה לדבר איתו.

אני צריך להיות כמו החברים ב"עוינות כללית", חשב בליבו, "אני צריך שינוי", אמר בקול רם, והחליט שמחר יציע לנועה לצאת איתו.

למחרת הגיע לחר"פ. הוא לא הרגיש כל סימן שהמפקד שלה קרוב, אך גם היא לא הייתה במשרד. הוא ניגש לרופאה הזקנה של אנשי הקבע שלקחה דם מאצבעו ואמרה לו לחכות במסדרון. בזמן שישב שם, מצמיד את צמר הגפן מלא חומר החיטוי לאצבעו, הסתכל בחלון לעבר משרדה של נועה, וכשהסתובב ראה אותה.

"מה את עושה כאן?"

"חיפשתי אותך!"  ענתה נועה.

"תרצי מתישהו להיפגש?" שאל אותה, עוצם עיניו בתקווה.

"דווקא רציתי להיפגש איתך..."

"אבל..."

"תקשיב, הסכרת לקחה את אבא שלי, אני לא אוכל לעמוד בכזה דבר שוב".